פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      קראו את הפרק הראשון של "בארבע עיניים" מאת הייזל רולי

      סיפור הזוגיות השערורייתית של צמד האינטלקטואלים ז'אן-פול סארטר וסימון דה בובואר. "בארבע עיניים" מאת הייזל רולי

      1929


      ז'אן-פול סארטר התעניין בה כבר כמה חודשים. היא היתה רק בת עשרים ואחת, הסטודנטית הצעירה ביותר בסורבון שהתכוננה אותה שנה לא?ג?ר?ג?אסיו?ן בפילוסופיה, בחינת ההסמכה הארצית להוראת פילוסופיה, שהיתה תחרותית ביותר. היא הרצתה בשיעור על לייבניץ וסארטר התרשם עמוקות מיופייה, שנינותה, קולה הצרוד ודיבורה המהיר כמו מכונת ירייה.
      חברו רנה מאהו חיזר אחריה מאז האביב. מאהו היה נשוי אבל נראה שהוא וסימון דה בובואר מאוד נמשכים זה לזו. שניהם הלכו יחד לביבליוטק נסיונל, הספרייה הלאומית, כדי להתכונן לבחינות, ישבו זה לצד זו כשלמדו, ולעתים קרובות אכלו יחד ארוחת צהריים. סארטר קיווה שחברו יכיר לו אותה אבל מאהו שמר עליה בקנאות. יום אחד, בשעות אחר הצהריים, טיילו להם שני הגברים בגני לוקסמבורג וראו את מדמואזל דה בובואר מעבר לבריכת המים. היא היתה לבד והיה ברור שראתה אותם, אבל מאהו העדיף להתעלם ממנה ולא להציגה בפני סארטר.
      בתחילת מאי היא נעלמה. כעבור כשבוע, כשסארטר ומאהו ישבו על אדן החלון מחוץ לאולם הרצאות באחד המסדרונות הארוכים והמפותלים של הסורבון, היא הופיעה לבושה
      בשמלה שחורה ולראשה כובע שחור קטן מעוטר במלמלה. מאהו ניגש אליה, אחז בחום בידה ושאל למה היא באבל, אבל לא הציג אותה בפני חברו.
      בשלב הזה החליט סארטר לתפוס יוזמה. במהלך הרצאות משעממות נהגו הוא וחבריו להשתעשע בציור קריקטורות שביטאו באופן לא הכי מעודן את דעתם על פילוסופים מסוימים והפילוסופיות שלהם. הוא בחר קריקטורה אחת חצופה במיוחד, כתב עליה: "למדמואזל סימון דה בובואר, לזכר ההסבר על לייבניץ", וביקש ממאהו לתת לה אותה. מאהו עשה כבקשתו.
      אחר כך צץ במוחו של סארטר רעיון שאותו הציע לשני חבריו, רנה מאהו ופול ניזאן. הם תיכננו להתכונן יחד לבחינות בעל פה. סימון דה בובואר היתה בקיאה היטב בלייבניץ ובחורה מבריקה ביותר; אולי הם יבקשו ממנה להצטרף אליהם?
      לקראת אמצע יוני כבר הסתיימו כל הבחינות בכתב ונותר רק חודש אחד עד הבחינות בעל פה. מאהו יצא עם אשתו לנורמנדי לעשרה ימים. סארטר אמר לו שהיה רוצה להכיר את מדמואזל דה בובואר לפני שהם מתחילים לעבוד יחד בקבוצה. הוא הציע להיפגש בבית תה ברו דה מדיסיס, מול גני לוקסמבורג וחמש דקות מהסורבון. מאהו העביר את המסר אבל אמר לבובואר שהוא חושש שסארטר ינצל את העדרו ויתחיל איתה בעצמו. "אני לא רוצה שאף אחד יתערב ברגשות היקרים ביותר שלי," אמר מאהו. הוא דיבר על סארטר בהתלהבות רבה, אבל בכל מה שנוגע לנשים, הוא לא סמך עליו בכלל.
      בשעה היעודה המתין סארטר בבית התה, כשהוא קורא ומעשן את המקטרת שלו. הוא הופתע ביותר כשניגשה אליו צעירה בהירת שיער, הציגה את עצמה בשם הלן דה בובואר והסבירה שאחותה לא יכולה להגיע. "איך ידעת שאני סארטר?" הוא שאל. פ?ו?פ??ט (בובה) כפי שקראו לה כולם, נראתה נבוכה. "בגלל ש... אתה מרכיב משקפיים." סארטר ציין שגם האיש שיושב בפינה האחרת מרכיב משקפיים.
      סארטר חשב שהוא יודע מדוע סימון דה בובואר לא הגיעה, ויכול היה לנחש איך היא תיארה אותו לאחותה הצעירה. הוא צדק. בובואר אמרה לפופט שלא תהיה לה שום בעיה לזהות את סארטר. הוא נמוך להפליא, מרכיב משקפיים ו"מכוער מאוד."
      סארטר התנהג באבירות ולקח את פופט לראות את הסרט האמריקאי החדש "נערה בכל נמל". השיחה דעכה. כשפופט חזרה הביתה היא סיפרה לאחותה שז'אן-פול סארטר כלל לא נמרץ ומלא חיים כפי שתיאר אותו מאהו.

      זו לא היתה התחלה מבטיחה. סארטר לא היה מסוגל לשאת את הרעיון שאישה תדחה אותו. כל חייו הוא מעולם לא סלח לאמו על מה שנתפס בעיניו כבגידתה בו, כשהתחתנה שוב בהיותו בן אחת-עשרה. ובנוסף, היה גם המקרה הטראומטי בלה רושל, כשהיה בן שתים-עשרה.
      אביו, ז'אן-בפטיסט סארטר, מת כשז'אן-פול היה בן חמישה-עשר חודשים. אן-מארי בת העשרים וארבע לקחה את "פ?ו?לו?" הקטן שלה והלכה לגור עם הוריה בפריז. היא היתה בת למשפחת שווייצר הידועה, משפחה פרוטסטנטית מאלזס (אלברט שווייצר המפורסם היה בן דודה), וכמו כל בני משפחת שווייצר, גם אן-מארי היתה גבוהה ורזה. פולו דמה דווקא לאביו קטן הקומה, וכשהיה בן שנתיים כמעט התעוור בעינו הימנית.
      פולו היה הנסיך הקטן בבית סבו וסבתו, מוקד אהבתם והערצתם המפנקת של אמו והוריה. בבית הפטריארכלי הזה – שבו שלט ביד רמה קארל שווייצר הצנום, המזוקן והרודן – התייחסה אן-מארי לפולו כמו אחות גדולה. היא היתה תלויה בהוריה מבחינה כלכלית, והם נהגו בה בהתנשאות. היו בבית שלושה חדרי שינה: החדר של סבא, החדר של סבתא, וחדר שנקרא "חדר הילדים" - אותו חלקה אן-מארי עם בנה.
      אן-מארי הקדישה לפולו את מלוא תשומת לבה. הם סיפרו זה לזה את בעיותיהם. היא הקריאה לו סיפורים. היא ניגנה באוזניו בפסנתר. בימי ראשון גשומים הם נהגו להתחבט בכובד ראש בשאלה אם ללכת לקרקס, למוזיאון או לסרט. קארל שווייצר היה מופיע בפתח חדר עבודתו הגדוש בספרים. "לאן אתם הולכים ילדים?" היה שואל. בדרך כלל זה היה לסרט.
      "כל מה שרציתי היה לראות את אן-מארי, הנערה של שחר נעורי," כתב סארטר באוטוביוגרפיה שלו, "המילים". "כל מה שרציתי זה לשמוע את קולה."

      "היא נהגה לקרוא לי האביר שלה והגבר הקטן שלה; סיפרתי לה הכול. יותר מהכול... תיארתי מה שראיתי... המצאתי לעצמי רגשות רק לשם ההנאה שבלחלוק אותם איתה... היו לנו מיתוסים משלנו, הרגלי דיבור משלנו ובדיחות טקסיות משלנו... הייתי מדלג לצדה של אמי, ידי בידה, מעמיד פני קשוח, בטוח שאוכל להגן עליה."

      סארטר התכוון להתחתן עם אן-מארי כשיגדל. ואז, ב-1916, כשהיה בן אחת-עשרה, היא נישאה מחדש. לדידו של סארטר זה היה אסון. זה שבר את לבו. הזר שגזל את אמו היה ז'וזף מאנסי, מהנדס ימי. עד יום מותו שנא סארטר את "הדוד ז'ו".
      שנה לאחר מכן, כשסארטר היה בן שתים-עשרה, עברה השלישייה המוזרה ללה רושל, עיר נמל קטנה על חוף האוקיינוס אטלנטי. סארטר תיעב את המקום. חבריו החדשים לכיתה היו בניהם ובנותיהם של דייגים ומגדלי סרטנים מקומיים. הם לא אהבו אותו – הפריזאי הגנדרן עם העין הבולטת וצורת הדיבור המוזרה – ולא היססו להכות אותו. לא עבר זמן רב וגם סארטר עצמו הפך לבריון קטן.
      בניסיון לזכות בפופולריות הוא גנב כסף מארנקה של אמו כדי לכבד את הילדים האחרים בעוגות מהמגדנייה המקומית. נראה שלכל הנערים בפרובינציה היו חברות, וסארטר סיפר להם סיפורי מעשיות על חברתו בפריז, שאיתה היה הולך למלון לעשות אהבה. הם לא האמינו לו. הוא בחר נערה בלונדינית יפה מבית הספר בלה רושל, בתו של ספק סחורות לכלי שיט, והתרברב בדיבורים עליה בפני חבריו לכיתה. הם סיפרו לה שסארטר מתעניין בה.
      סארטר מעולם לא שכח את אחר הצהריים ההוא. הוא רכב על אופניו ונתקל בנערה, ליזט, שעמדה עם קבוצת חברות. הוא לא ידע מה לומר לכן רכב במעגלים סביב הקבוצה. לבסוף היא אמרה: "גמרת עם זה? טיפש פוזל שכמוך, אתה עם המשקפיים האלה והכובע הגדול." החברות הגיבו בקריאות לעג.
      ההבנה שהוא מכוער הכתה בסארטר כמו אבן קלע ועינתה אותו כל גיל ההתבגרות. בסוף גיל ההתבגרות הוא הגיע להחלטה. הוא אמר לחברתו, סימון ז'וליבט, "עד לפני שנה הייתי מאוד עצוב בגלל שאני מכוער, וסבלתי מזה. אבל עכשיו נפטרתי מזה לגמרי, כי זו חולשה. כל מי שמכיר בכוח שלו חייב לשמוח." הוא הוסיף, "אני קורא לזה מצב של בריאות מוסרית, כי זה בדיוק כמו להיות במצב של בריאות גופנית מעולה, ואז אתה מרגיש חזק מספיק כדי לכופף עמודי חשמל ביד אחת."
      סארטר, האקזיסטנציאליסט לעתיד, הגיעה להחלטה אקזיסטנציאליסטית מהותית. אם הוא לא יכול לפתות נשים באמצעות יתרונות גופניים, הוא יפתה אותן במילים – les mots, כפי שקרא לספרו המפורסם.

      בגיל שש-עשרה נשלח סארטר בחזרה לפריז לבית ספרו הישן, ליס?ה אנרי ה-4 היוקרתי, והפעם כתלמיד בפנימיית בית הספר. בין חבריו לכיתה היה פול ניזאן, נער מוכשר ושאפתן כמוהו, ונחוש כמוהו להיות סופר. במרוצת השנים הבאות נעשו סארטר וניזאן חברים טובים שאי אפשר להפריד ביניהם.
      בתקופת לימודיהם בבית הספר התנהגו סארטר וניזאן כמו סופרמנים. הם היו משוכנעים בעליונותם על ההמון הפשוט, הסתובבו בפריז עם האף למעלה, חיקו את גיבורי הספרות שלהם, שיחקו תפקידים שונים והמציאו שפה פרטית משלהם. סארטר הלעיט את עצמו בסיפורי הרפתקאות; ניזאן פתח בפניו צוהר לספרות מודרנית. כל אחד מהם קרא את מה שחברו כתב, והם דנו בטכניקות נרטיביות.
      מאנרי ה-4 עברו סארטר וניזאן לליס?ה לואי-לה-גראנד הלא פחות יוקרתי, לשנתיים של דגירה אינטנסיבית כהכנה לבחינות הכניסה התחרותיות למוסד האליטיסטי ביותר במדינה, שהיה על טהרת הגברים. כעבור שנתיים הם עברו יחדיו לא?קו?ל נורמאל סו?פ??ריי?ר ששכן ברו? ד'או?לם ליד הפנתיאון, וגרו שם באותו חדר.
      הם בילו יחד כל כך הרבה עד שאנשים התבלבלו ביניהם, למרות שהתכונה הפיזית היחידה המשותפת להם היתה הפזילה. עיניו של ניזאן התגלגלו פנימה; עיניו של סארטר נדדו החוצה. אבל בשעה שעיניו הנודדות של סארטר גרמו לתחושת אי נוחות חזקה, מבטו הפוזל של ניזאן היה מושך למדי. סארטר היה מוצק ונמוך להחריד, 158 סנטימטרים. עורו היה חיוור וחסר חיים עם צלקות של אבעבועות ונקודות שחורות, והוא נראה כמו מישהו שזקוק בדחיפות לאמבטיה ושינה טובה. ניזאן היה שזוף, נאה ולבוש באלגנטיות מטורזנת. לפעמים הופיע לשיעורים כשהוא לבוש באברקיים מהודרים, עם מונוקל משתלשל מעינו ומקל הליכה מהודר מיטלטל בידו. סארטר העריץ מאוד את סגנונו של חברו, אבל לא ניסה להתחרות בו.
      כשהגיעו לשנות העשרים המוקדמות שלהם, החלו שני החברים להתרחק זה מזה בשל מזגם השונה. סארטר הרגיש כמו דג במים בארבע השנים שבהן למד באקול נורמאל. הוא היה מאושר מהעצמאות החדשה שגילה ונהנה מהביטחון שהשרתה עליו החברה הנינוחה, האליטיסטית והגברית שבה התבלט. הוא זרק פצצות מים על חברים בחליפות ערב; הוא כתב מערכון גס ביותר לכבוד חגיגות סוף השנה ושיחק בו את תפקיד מנהל בית הספר. אפשר היה לשמוע אותו שר בקול הטנור היפה שלו כשנחפז בין ההרצאות וכשניגן בפסנתר בערבי הנגינה במועדון. פעם התערב בקטטה כי ראה שמציקים למכר שלו, מוריס מרלו-פונטי. אבל הוא גם היה אחד המובילים בטקסי החניכה המשפילים והסדיסטיים למחצה שאולצו לעבור התלמידים החדשים.
      ניזאן, לעומת זאת, היה אומלל ביותר בסביבה הזאת. בספרו האוטוביוגרפי "עדן-ערב" (Aden Arabie, שיצא לאור ב-1931 כשהיה בן עשרים ושש), ניזאן, שכבר אז היה מרקסיסט, מותח ביקורת קטלנית על אקול נורמאל, המוסד "המגוחך והנתעב" עם גאוות היחידה האופיינית לבתי ספר לכמורה וליחידות צבאיות, שבו למדו מתבגרים מותשים משנים של דגירה תחרותית, ונאלצו להקשיב לטיעונים התפלים והריקים מתוכן של מורים צרי אופקים מהרבעים האמידים במערב פריז.
      ניזאן תמיד נטה למלנכוליה, ובאקול נורמאל נעשו מצבי הרוח שלו קודרים עוד יותר. באחד הדיוקנאות הספרותיים העדינים והנוגעים ללב ביותר שכתב סארטר מעודו, בהקדמה להדפסה המחודשת של "עדן-ערב" (ניזאן נהרג בקרב ב-1940), הוא מבקר בחריפות את חוסר יכולתו שלו להבין את עומק ייסוריו של ניזאן. כשהיה סטודנט העדיף לראות בזעם ובייאוש של ניזאן העמדת פנים של רגשנות למען הרושם, כמו השימוש במונוקל.

      "הכעס שלי היה סתם בועת סבון, שלו היה אמיתי... מילות השנאה שלו היו זהב טהור, שלי היו מזויפות... חלקנו בינינו מלנכוליות שטחיות... בשאר הזמן ניסיתי לכפות עליו את האופטימיות שלי. חזרתי ואמרתי לו שאנחנו חופשיים. הוא לא ענה, אבל החיוך הקל שהסתמן בזווית פיו אמר הרבה מאוד על הרעיון הזה."

      לפעמים עברו ימים שלמים מבלי שניזאן ידבר עם חברו בחדרם המשותף. סארטר נפגע. וכשניזאן לקח שנה חופשה מהאווירה הטעונה ששררה בבית הספר, ועלה על אוניה לעדן שבתימן, סארטר הרגיש נטוש.
      כמעט שנה לאחר מכן ישב סארטר ערב אחד לבדו בחדרו, במצב רוח מדוכדך בגלל איזו חברה, ופתאום ניזאן התפרץ פנימה מבלי לדפוק בדלת. סארטר היה מאושר. השניים יצאו לשתות כמו בימים עברו, ותוך כדי לגימת כוסות בירה מקציפות העמידו שוב את העולם למשפט. סארטר חשב שהם מחדשים את חברותם וממשיכים מאותו מקום שבו נפרדו. אבל ניזאן לא חזר לגור במעונות של אקול נורמאל אלא עבר לגור עם משפחת ארוסתו במונפרנאס. כעבור כמה חודשים הוא התחתן. סארטר היה מזועזע. "אני הפכתי את הרווקות לקוד מוסרי, לכלל בחיים – לא ייתכן שאצל ניזאן זה אחרת."
      סארטר נודע כבחור מבריק וציפו שיגיע למקום ראשון באגרגאסיון, אבל ביוני 1928, לתדהמת כולם, הוא נכשל בבחינות בכתב ונאלץ להיבחן שוב כעבור שנה. בקיץ 1929 הוא נבחן יחד עם פול ניזאן שהפסיד שנה כשנסע לעדן, ועם סימון דה בובואר, שהרוויחה שנה מפני שלמדה במקביל גם לתעודת הוראה ולקחה על עצמה עומס כפול.

      בובואר שמעה די הרבה רכילויות על סארטר וניזאן, שני הצעירים שלא היה להם אלוהים, שלעגו לצביעות הבורגנית ולקדושה הקתולית וטרחו להופיע רק להרצאות מסוימות. על סארטר במיוחד נפוצו שמועות שהיו קשורות להילולות שיכרות וביקורים בבתי בושת. החבר השלישי בשלישייה, רנה מאהו, לא חלק עמם את המוניטין האגדי. גם מאהו שמר על מרחק ממרבית עמיתיו הסטודנטים, אבל היה קצת פחות מפחיד.
      בינואר 1929 הרצה מאהו בשיעור ועורר דיון נלהב. בובואר הוקסמה מקולו הלועג במקצת, מחיוכו "הרחב והזוהר, ומהפיתול האירוני של שפתיו." למרות חליפותיו הגזורות היטב היה לו מראה של נער כפרי בגלל לחייו האדומות ושיערו הבלונדיני. היא השתוקקה מאוד להכיר אותו.
      בוקר אביבי אחד הרימה בובואר את עיניה מהספרים שבהם היתה שקועה בביבליוטק נסיונל וראתה את מאהו נכנס לספרייה. היא התבוננה בו כשפשט את מעילו הכחול, הסיר את הצעיף והתיישב לעבוד. כשהגיעה שעת הצהריים היא ראתה אותו קם ממקומו ומשאיר את הספרים. בדרך כלל היא אכלה כריך בגנים של פאל?ה רויאל אבל באותו יום היא הלכה לבית הקפה של הספרייה. מאהו הבזיק לעברה חיוך ופינה לה מקום ליד השולחן שלו כאילו נדברו להיפגש. הם דיברו על יו?ם וקאנט.
      מאותו יום, בכל פעם שמאהו הגיע לספרייה הוא בירך אותה בחום. לפני חופשת הפסחא הוא ניגש והתיישב לידה באחת ההרצאות של לאון ברונשוויג (סארטר וניזאן החרימו אותן). אחרי חופשת הפסחא, כשהתחדשו ההרצאות, הוא שוב התיישב לידה. הוא אמר לה שהוא "אינדיבידואליסט". היא אמרה שגם היא כזאת. הוא נעץ בה מבט. "מה? את!" הוא היה בטוח שהיא קתולית טובה וצדקנית. כלל לא, היא הבטיחה לו.
      "פגישה עם רנה מאהו, או עם עצמי?" כתבה בובואר ביומנה באותו ערב. "מי עוד הרשים אותי רושם עז כל כך? למה אני כל כך נסערת מהפגישה הזאת. כאילו באמת משהו קרה לי סוף סוף?"

      היא התחילה לשמור עבורו כיסא לידה בספרייה. מאהו הופיע כמעט בכל יום. במשך שבועות הוא קרא לה "מדמואזל", בקולו האופייני עם הנימה האירונית הקלה. יום אחד הוא הושיט את ידו, לקח את המחברת שלה וכתב עליה מבחוץ באותיות גדולות BEAUVOIR = BEAVER. שמה הזכיר את שמו של הבונה באנגלית, וחוץ מזה היא היתה חרוצה כמו אותו מכרסם מים עמלן. מאותו יום ואילך הוא קרא לה הבונה, ל?ה קסטור.
      הוא סיפר לה על "הקומראדים הקטנים" כפי שהם כינו את עצמם. הוא הכיר אותם בליסה לואי-לה-גראנד, כשהגיע לראשונה לפריז מהפרובינציה בגיל שמונה-עשרה. עכשיו הם היו בני עשרים וארבע. מאהו היה "הלאמה", ניזאן היה "הדוכס הגדול" וסארטר "האיש הקטן". מאהו העריץ בלהט את שני חבריו, במיוחד את סארטר, שהיה בעיניו גאון. אבל הוא הסביר שסארטר שונה מאוד ממנו. סארטר השתייך לבורגנות הפריזאית; מאהו הרגיש נטע זר במילי?ה הזה. מאהו אהב ליהנות מהחיים; סארטר לא הפסיק לרגע לנתח כל דבר. מאהו אהב את האזור הכפרי ואת האוויר הצח; סארטר צפצף על דברים כאלה.
      היה במאהו משהו אצילי. הוא הזכיר לבובואר את ז'אק, בן דוד שבו היתה מאוהבת כל שנות התבגרותה. שניהם היו טיפוסים נעריים מלאי חן שהרבו לחייך במקום לדבר. שניהם העריכו יופי – באמנות, בטבע ובאנשים. מבחינתה הם היו אמנים, משוררים.
      יחסי החברות של בובואר היו תמיד פורמליים בצורה קיצונית. אפילו עם חברתה הטובה ביותר, זאזה, שאותה הכירה מגיל עשר, נהגה לדבר בפניית הכבוד בגוף שלישי - vous - ולא בגוף שני הלא פורמלי tu (זאזה דיברה בגוף שני עם כל שאר חברותיה). וכשנפגשו ונפרדו הן לחצו ידיים. רק אדם אחד חיבק ונישק את סימון - חברתה הפולנייה ושופעת החיוניות סטפה, שהיתה מוחצנת ובלתי מרוסנת באופן שהותיר את סימון קצת מסוחררת.
      מאהו עורר בבובואר, לראשונה, מודעות לגופה. הוא נהג להניח את ידו על זרועה ולטלטל את אצבעו מול פניה בהיתול. הוא העיר לה על הופעתה, על בגדיה ועל קולה הצרוד, שהיה – כך הבטיח לה - מושך מאוד בעיניו. בובואר מעולם לא חשבה קודם על קולה.
      היא היתה מודעת באותה מידה גם לנוכחותו הפיזית של מאהו. "הייתי מסתכלת עליו כשהיה מגיע לגנים ופוסע לו בחינניות המגושמת במקצת שאיפיינה אותו; הייתי מסתכלת על האוזניים שלו, שהיו שקופות בשמש כמו סוכריות ורודות, וידעתי שמי שעומד לצדי הוא לא מלאך אלא גבר אמיתי." כך כתבה בזיכרונותיה. צחוקו היה כובש. "כשהוא פרץ בצחוק זה נראה כאילו הרגע הוא נחת באופן מפתיע על איזו פלנטה מוזרה וגילה בהתלהבות את הקומיות המופלאה שלה."
      בשלושת השבועות שלפני הבחינות בכתב הם התראו כמעט מדי יום. בפעמים הנדירות שבהן מאהו לא למד בספרייה, הוא היה מופיע בשעות אחר הצהריים המאוחרות ומזמין אותה לתה או קפה.
      בובואר הוקסמה מהשיחות שלהם. מאהו ידע המון על היסטוריה ומיתוסים – יותר מאשר על פילוסופיה, היא חשבה לעצמה – והיה לו כישרון נהדר ומשעשע להחיות את העבר. "מאהו הוא האושר הגדול ביותר שלי," היא כתבה ביומנה.
      הוא גם היה המקור הגדול ביותר לייסוריה. כשהם נפרדו בסוף היום היא היתה עצובה. הוא הלך הביתה אל אשתו. רק לעתים נדירות הוא דיבר על חייו הפרטיים, אבל הוא סיפר לה שאינס מבוגרת ממנו בחמש שנים ומייצגת בעיניו את כל המסתורין והסתירות שבנשיות. הוא אהב אותה. היא היתה יפה והיא באה מהאצולה הקתולית.
      לפעמים חשבה בובואר שמאהו קונבנציונלי באופן מאכזב, במיוחד בכל מה שנוגע לנשים. הוא הודה שנשים מבריקות מעוררות בו מידה מסוימת של התנגדות. כשבובואר סיפרה לו על יחסיה הכואבים עם בן דודה ז'אק, מאהו אמר שלדעתו היא צריכה להתחתן עם ז'אק. החברה לא מכבדת נשים לא נשואות. בובואר השאילה למאהו רומן אנגלי חדש שמצא חן בעיניה, "הכובע הירוק" מאת מייקל ארלן. היא העריצה את הגיבורה העצמאית שלו, איריס סטורם. מאהו לא העריץ אותה. "אין בי אהדה לנשים קלות דעת," הוא אמר לה. "עד כמה שאני אוהב ליהנות מנשים, אני לא מסוגל לכבד אישה שכבשתי." בובואר קצפה על חוסר הצדק. "אף אחד לא כובש מישהי כמו איריס סטורם!"
      הבחינות בכתב התקיימו באמצע יוני. בובואר ומאהו נכנסו יחד לספריית הסורבון. "בהצלחה בונה," הוא אמר לה ברוך. הם ניגשו למקומותיהם. בובואר הניחה תרמוס קפה וקופסת ביסקוויטים ליד השולחן שלה. הבוחנים הכריזו על נושא הבחינה: "החירות והאקראיות". היא בהתה בתקרה זמן מה, ובמהרה העט שלה התחיל לרוץ על הדף. כשהם יצאו החוצה היא חיפשה את מאהו אבל הוא נעלם.
      הבחינות נמשכו כמה ימים. לאחר הבחינה האחרונה הופיע מאהו בדירת משפחת בובואר ברו דה רן, והזמין את סימון לארוחת צהריים. הוא סיפר לה שבכוונתו להצטרף לאשתו בנורמנדי, אבל כשיחזור, הקומראדים הקטנים מתכוונים להתכונן יחד לבחינות בעל פה. האם תרצה להצטרף אליהם?

      כשסארטר נכשל בא?ג?ר?ג?אסיו?ן בשנה הקודמת, הוא נאלץ לפנות את חדרו באקול נורמאל. כעת התגורר באחד ממעונות הסטודנטים בסיט?ה או?ניב?רסיט?ר, בדרום העיר. ביום שני, ה-8 ביולי 1929, הגיע מאהו בבוקר, כפי שנקבע, עם מדמואזל דה בובואר. סארטר פתח את הדלת ובירך אותה בנימוס כשהמקטרת בפיו. פול ניזאן הביט בה בפקפוק מבעד למשקפי שריון הצב שלו.
      בובואר הזדעזעה מהטינופת בחדר הסטודנטים הזעיר של סארטר. בדלי סיגריות היו מפוזרים על הרצפה והאוויר היה רווי בריחות גוף לא נעימים ובענני עשן. ספרים וניירות נערמו בכל מקום, ועל הקירות היו מודבקים רישומים סאטיריים. הם הכניסו כיסא נוסף עבור בובואר. האחרים ישבו לפי התור על הכיסא של סארטר, על שולחן הכתיבה ועל המיטה הצרה. בובואר, שהתכוננה למפגש הזה במשך כל סוף השבוע, ניתחה את "הרצאה על המטפיסיקה" של לייבניץ, והרגישה מתוחה כאילו היא כבר נבחנת בבחינה בעל פה.
      בסוף היום הגברים החליטו שבובואר צריכה שם חיבה. הם הקניטו אותה עם כמה אפשרויות. סארטר רצה לקרוא לה ואלקירי. היא נראתה לו כמו אלת מלחמה ויקינגית בבתוליה. לא, אמר מאהו. היא הבונה, ל?ה ק?אסטו?ר. הם איגרפו את ידיהם מעל ראשה והכינוי הפך לרשמי.
      הם הקדישו יומיים ללייבניץ והחליטו שזה מספיק; ואז התחיל סארטר להסביר את "האמנה החברתית" של רוסו. בובואר התעלתה על כולם ביכולתה למצוא פגמים בטיעוניו של סארטר. ניזאן כיווץ את מצחו וכסס את ציפורניו. מאהו הביט בבובואר בהערצה גלויה. סארטר האשים אותה שהיא מאלצת אותו לשפוך את כל מה שהוא יודע. אבל סארטר אהב לחלוק את הידע שלו ועשה את זה בלהט. הוא ידע להסביר רעיונות סבוכים ולהפוך אותם למובנים ומלהיבים, ובתוך כך גרם לשלושת האחרים להתקפי צחוק עליזים. "יותר ויותר נראה לי שיש לו שכל חריף ביותר," כתבה בובואר ביומנה. "אני מעריצה אותו ואסירת תודה לו מאוד על שהוא נותן מעצמו בנדיבות כזאת."
      הגברים לא ריסנו את עצמם בנוכחותה של בובואר, ולא פעם היא נדהמה מהדברים שאמרו. אבל כבר שנים היא מתמרדת נגד העולם הקונבנציונלי המחניק שעל ברכיו גדלה, וההתרסה שלהם היתה מרעננת.

      "השפה שלהם היתה אגרסיבית, החשיבה שלהם קטגוריאלית והביקורת שלהם חסרת רחמים. הם לעגו לחוק ולסדר הבורגניים; הם סירבו לגשת לבחינות התיאולוגיות... בכל הזדמנות אפשרית הם שאפו להוכיח – בדיבורם, בהתנהגותם, במחוות שלהם, בבדיחות שלהם – שגברים אינם נשמות מעודנות אלא גופים בשר ודם שמתייסרים בגלל צרכים גופניים גסים ושקועים עד מעל הראש בהרפתקה הברוטלית שנקראת חיים... תוך זמן קצר הבנתי שאם העולם שפתחו בפני החברים החדשים האלה נראה גס, זה משום שהם לא מנסים להסוות את המציאות שלו; בסופו של דבר, כל מה שהם ביקשו ממני זה להעז לעשות מה שתמיד נכספתי לעשות: להישיר מבט אל המציאות."

      בובואר אף פעם לא תיארה לעצמה שאינטליגנציה כבירה כזאת יכולה ללכת יד ביד עם הנאה שכזאת. כשסיימו ללמוד, הגברים התחילו לשיר, להתבדח ולחקות כל מיני טיפוסים. סארטר שם על הגרמופון תקליט ג'ז, ואחר כך הם טיילו יחד ליריד השעשועים בפורט ד'אורלאן וניסו לקלוע למטרה. בכל פעם שסארטר קלע וזכה בפרס – כלי חרס מכוער או רומן למשרתות – הוא הושיט אותו באבירות לבובואר.
      ביום רביעי אחר הצהריים הרשו לעצמם חברי הקבוצה "בילוי של ממש" לדבריהם, בקפה דופונט באזור פיגאל שבמונמארטר. הגברים שתו בירה; בובואר שתתה לימונדה. היא נכנסה לוויכוח לוהט עם סארטר, ותפסה שהיא מתווכחת איתו פשוט לשם ההנאה.
      סארטר וניזאן התחילו לתכנן את הערב של הקבוצה. מאהו קטע את הדיון. הוא הודיע שהוא לוקח את בובואר לקולנוע. "בסדר, בסדר," אמר ניזאן. "שיהיה," אמר סארטר.
      באוטובוס, בדרך הביתה באותו ערב, אמר מאהו לבובואר: "אני שמח שאת מסתדרת עם הקומראדים הקטנים, אבל..."
      "אבל אתה הלאמה, אני יודעת."
      "את אף פעם לא תהיי אחת מהקומראדים הקטנים."
      "ברור. אני הבונה שלך."
      ביום חמישי בבוקר הופיע ניזאן עם אשתו, הנרייט. בובואר התאכזבה כי הבינה שהם לא ילמדו. במקום זאת הם נדחקו לתוך מכוניתו של ניזאן ויצאו לסיבוב בפריז, עם עצירות בבר לשתיית קפה ומשחק ביליארד יפני. הנשים לא התלהבו אחת מהשנייה. הנרייט ניזאן חשבה שבובואר לבושה באופן זוועתי ונראית להוטה באופן נלעג לחקות את הגברים – מעשנת, שותה ואפילו מאמצת את השפה הפרטית שלהם. בובואר, מצדה, לא התעניינה במיוחד בדאגותיה של הנרייט לתינוקת החדשה שלה. היא שירבטה ביומנה: "דיברתי איתה על הבת שלה בנימה אוהדת וכנראה מצאתי חן בעיניה בגלל זה. העניין שעשע את סארטר ומאהו שראו בזה הוכחה לכך שאני בכל זאת נשית."
      בארוחת הצהריים הצטרפה בובואר לגברים ושתתה כוס בירה. בני הזוג ניזאן הורידו אותם במעונות הסטודנטים שבהם התגורר סארטר ונסעו הביתה למונפרנאס. בובואר, סארטר ומאהו התיישבו ללמוד. היה חם. סארטר משך את הווילונות על החלונות כדי שהשמש לא תיכנס. מאהו השתרע על המיטה ונראה יפה תואר בחולצה ללא ז'קט. סארטר פלט עשן ממקטרתו. מבחינתה של בובואר, הזמן כאילו התמוסס ונעלם במקום האפלולי הזה שהיה מפלט מהעולם. היא הבריקה והיתה במיטבה באותו אחר צהריים, וידעה זאת היטב. "הרגשתי משוחררת," היא כתבה ביומנה.
      ב-8 בערב היא מיהרה לב?ו?א?ה ד?ה ב?ו?לו?ן כדי להיפגש עם חברים אחרים – קבוצה שמרנית יותר של פילוסופים שעדיין ניהלו אורח חיים קתולי. בין אלה שחתרו באגם באותו ערב היה גם מוריס מרלו-פונטי. בובואר הכירה בין מוריס לזאזה, ובאותו קיץ קסום, כשכל כך הרבה דברים קרו בחייה של בובואר, מוריס וזאזה התאהבו. אבל על זאזה נאסר להצטרף אליהם באותו ערב. משפחתה לא ראתה בעין יפה את הבילוי הזה.

      זאזה לאקואה, השלישית מתוך עשרה ילדים, באה ממשפחה אמידה וקתולית אדוקה. היא וסימון היו חברות טובות מגיל עשר, כשהתחרו ביניהן כתלמידות מצטיינות בקו?ר א?ד?לין ד?זיר, בית ספר קתולי פרטי לבנות בסן ז?'רמ?ן ד?ה פ??ר?ה. בבית הספר הזה הקדישו פחות תשומת לב להשכלה והתמקדו הרבה יותר בתפילה, בעיקרי הנצרות, בדבקות בדת ובכללי התנהגות. התלמידות למדו שם נגינה בפסנתר, סריגה, רקמה וכללי התנהגות במסיבות תה.
      מסייה דה בובואר, שהיה אתיאיסט, רצה להוציא משם את שתי בנותיו ולהעביר אותן לבית ספר חילוני, שהיה מקנה להן השכלה טובה יותר מבלי שיצטרך לשלם שכר לימוד. אבל סימון לא היתה מוכנה להיפרד מחברתה. היא העריצה את זאזה. סימון עצמה היתה ביישנית, ילדותית ותלמידה למופת מכל הבחינות. זאזה, בעלת השיער הכהה היתה לעומת זאת מפותחת לגילה ומרדנית. בובואר לעולם לא שכחה את הרסיטל למוזיקה שהתקיים בבית הספר ובמהלכו ניגנה זאזה, שהיתה פסנתרנית מוכשרת, יצירה שאמה היתה בטוחה שתהיה קשה מדי בשבילה. כשזאזה שיכורת הניצחון סיימה לנגן את היצירה בביצוע מושלם, היא חרצה לשון לאמה בנוכחות כל המורים וההורים. מאדאם לאקואה חייכה בעליזות.
      אבל כשבנותיה הגיעו לפרקן, הפכה מאדאם לאקואה לרודנית. היו לה שאיפות חברתיות רציניות עבור בנותיה; שום דבר לא היה חשוב יותר מנישואים טובים. לפני שזאזה הורשתה אפילו לשחק טניס עם קבוצת צעירים, אמה היתה חייבת לדעת שכולם ממשפחות קתוליות טובות.
      בנות משפחת בובואר לא יכלו לשאוף לנישואים בורגניים כי לא היתה להן נדוניה. סיכויי הנישואים שלהן צנחו ב-1918, כאשר בעקבות המהפכה הבולשביקית הפכו מניות מסילות הברזל ומכרות הפחם של ז'ורז' דה בובואר לחסרות ערך. מרבית רכושו היה מושקע במניות אלה, ואחרי המלחמה כבר לא היה לו ההון הדרוש לפתוח מחדש את משרד עורכי הדין שלו. במשך שארית חייו הוא נדד ממשרת איש מכירות אחת לאחרת. המשפחה עשתה מאמצים לשמור על פאסון, אבל ז'ורז' נהג לומר לבנותיו במרירות, "אתן אף פעם לא תתחתנו. אתן תצטרכו לעבוד לפרנסתכן."
      כשבובואר נזכרה בכך בשלב מאוחר יותר בחייה היא חשבה שזה הדבר הטוב ביותר שיכול היה לקרות לה. כשסיימה את לימודיה בבית הספר החליטה לגשת לאגרגאסיון, כלומר להבטיח לעצמה משרת הוראה בבית ספר תיכון ממלכתי. היא רצתה ללמוד פילוסופיה. הנזירות בקור דזיר היו מזועזעות. "מבחינתן בית ספר ממלכתי לא היה יותר טוב מבית בושת עם תעודות," כותבת בובואר. "הן אמרו לאמי שלימוד פילוסופיה משחית את הנשמה באופן קטלני." היא הסכימה ללמוד במקום זאת לימודים קלאסיים ומתמטיקה במוסד קתולי לנשים בלבד ששכן בפרברי פריז. רק כעבור שנה הסכימו הוריה להרשות לה ללמוד פילוסופיה בסורבון.
      הוריה של זאזה לא התירו לה אפילו להתקרב לסורבון. הם השתייכו לבורגנות הקתולית המסורתית בצרפת שלא נתנה אמון באינטלקטואלים בכלל ובפילוסופים בפרט. לדעתם בלימודי קלאסיקה, יוונית ולטינית, היו הרבה גסויות. ובאשר לספרות מודרנית, הם לא העזו אפילו לחשוב מה היא יכולה לעולל לדמיונן של נערות צעירות. בשעה שבובואר למדה יוונית, לטינית, פילוסופיה ופדגוגיה, חייה של זאזה הפכו למעגל אינסופי של ביקורים בכנסייה, מסיבות תה, משחקי ברידג', פיקניקים ואירועים חברתיים. לא היו לה אשליות בנוגע לריקנות הקיום שלה. היא התלוננה באוזני בובואר על נדודי שינה וסבלה מכאבי ראש תכופים.
      חברותן של שתי הנערות החזיקה מעמד חרף ההבדלים בין משפחותיהן. נקודת המפנה חלה כשסימון בת התשע-עשרה הודתה בפני זאזה שהיא כבר לא מאמינה באלוהים. זאזה התפללה למען נשמתה, אבל נשארה נאמנה לחברתה גם לנוכח התנגדותה הנחרצת של אמה. בקיץ 1929 – כשזאזה וסימון היו בנות עשרים ואחת – המצב הגיע לנקודת משבר. מאדאם לקואה לא הרשתה לסימון חסרת האלוהים להיכנס לביתם. היא גם לא הרשתה לזאזה לצאת לשיט באגם בב?ו?א?ה ד?ה ב?ו?לו?ן עם סימון וחבריה הפילוסופים מהסורבון שדגלו במחשבה חופשית.

      סארטר ובובואר היו בין שבעים ושישה הסטודנטים מכל רחבי המדינה שניגשו ב-1929 לאגרגאסיון – בחינות ההסמכה בכתב להוראת פילוסופיה, שהיו תחרותיות ביותר. למי שהצליח לעבור את האגרגאסיון הובטחה משרה לכל החיים כמורה בבית ספר תיכון במערכת החינוך הממלכתית בצרפת, ומספר המועמדים שהצליחו בבחינות נקבע על פי מספר המשרות הפנויות בבתי הספר התיכוניים ברחבי המדינה. לפילוסופיה היתה מסורת מכובדת וארוכת שנים בצרפת, ולכן התחום משך את הטובים והמבריקים ביותר.
      תוצאות הבחינות פורסמו בשעות אחר הצהריים ב-17 ביולי, שהיה יום חם ומעיק בפריז. עשרים ושישה מתמודדים הצליחו בבחינות, מתוכם שש נשים. קבוצה זו הורשתה כעת להמשיך ולגשת לבחינות בעל פה. סארטר, בובואר וניזאן היו ביניהם. מאהו לא עבר.
      הוא עזב את פריז בו ביום, וביקש מסארטר למסור לבובואר את מיטב איחוליו לרגל היום המאושר שלה. באותו ערב הזמין ז'אן-פול סארטר את בובואר לצאת ולחגוג את הצלחתם. "מהיום והלאה אני מתכוון לקחת אותך בידיים," הוא אמר.

      זו לא היתה אווירה רומנטית במיוחד. הבחינות בעל פה היו ידועות כמפרכות ביותר. אלו היו ארבע בחינות נפרדות מול צוות בוחנים בן שישה אנשים. הקשה ביותר היתה הג?ר?אנד ל?סו?ן, שבמהלכה נדרשו הנבחנים להוציא מתוך כובע פתק עם נושא הבחינה וניתנו להם חמש שעות בספריית הסורבון להכנת שיעור ברמה אקדמית. בנוסף, היה עליהם לנתח טקסטים ביוונית, לטינית וצרפתית, וניתנה להם רק שעה להתכונן. הבחינות בעל פה היו אירוע פומבי. לתלמידים הטובים ביותר, כמו סארטר ובובואר, היה קהל מאזינים גדול.
      במהלך השבועיים שבהם התכוננו לבחינות בעל פה, סארטר ובובואר כמעט לא נפרדו זה מזו, אלא רק כדי ללכת לישון. הם הלכו לשמוע את חבריהם הנבחנים, ובין בחינה לבחינה, המשיכו להתכונן – לפעמים עם ניזאן, בחדר העבודה שלו ברו ואווין, מתחת לפוסטר הגדול של לנין. אבל לרוב העדיפו להיות רק שניהם לבד.
      הם ישבו ודיברו בברים ובבתי קפה שעד כה היו מחוץ לתחום בשביל בובואר. עד אז היא הלכה לקולנוע רק כדי לראות סרטים אמנותיים רציניים; עכשיו סארטר לקח אותה למערבונים. הם שוטטו בגני לוקסמבורג וטיילו בנחת ליד דוכני הספרים מיד שנייה שלאורך גדות הסיין, שם קנה לה סארטר כמה רומנים היסטורים רוויי הרפתקאות, תככים ומסתורין, שכמותם אהב לקרוא בנערותו. "הוא התעניין בכל דבר ושום דבר לא נראה לו אף פעם מובן מאליו," כתבה בובואר מאוחר יותר. "כמה מוגבל נראה העולם שלי ליד היקום העשיר והשופע הזה!"

      אנשים נוטים להניח שז'אן-פול סארטר הוא מי ששינה את סימון דה בובואר, והפך אותה מנערה צייתנית בת הבורגנות הצרפתית לאישה עצמאית וחופשייה במחשבתה שזעזעה את הבורגנות הזאת יותר מכל אישה אחרת בצרפת של המאה העשרים. זה לא נכון. סארטר בסך הכול עודד את בובואר להמשיך בדרך שבה כבר התחילה ללכת. אפילו זאזה, שמאוד לא אהבה את "סארטר, הידען הזוועתי הזה" נאלצה להודות שסימון בחרה בדרך הזו מרצונה החופשי. "ההשפעה של סארטר אולי זירזה קצת את התהליך; זה הכול," כך כתבה ביומנה ביולי 1929.
      גם בובואר כתבה יומן, והמחברות ההן עם דפי המשבצות המלאים בכתב ידה הנטוי והכמעט בלתי קריא, חושפות אישה צעירה שהיתה מוכנה לקחת סיכונים הרבה לפני שפגשה את סארטר. כבר כשהיתה בת חמש-עשרה – הגיל שבו החליטה בלבה שתהיה סופרת – היא גילתה שאינה מאמינה באלוהים. זמן רב לא סיפרה על כך לאיש. כשהתוודתה וחשפה את סודה האפל בגיל תשע-עשרה, הדבר גרם לקרע גדול בינה לבין אמה.
      בת תשע-עשרה, ובהשראת הסופרים הצרפתיים אנדרה ז'יד, מוריס בארס, פול ואלרי ופול קלודל – אנשים שהיו אמנם בגיל העמידה אבל באו כמוה מתוך הבורגנות והתקוממו נגד הצביעות שלה – אימצה סימון דב בובואר גישה של "כנות עצמית" ומחויבות "לקרוא לילד בשמו."
      כבר אז היא הטילה ספק במוסריותו של מוסד הנישואים. "מבחינתי, החלטה אינה נופלת מעצמה, היא תמיד נעשית במודע... מה שנורא בהחלטה סופית זה שהיא לא רק מחייבת את האדם כפי שהוא היום אלא גם את מי שיהיה מחר, ולכן נישואים הם ביסודו של דבר לא מוסריים."
      בגיל עשרים סימון דה בובואר כבר בחרה את דרכה, והבינה יותר ויותר שדרך זו תחרוץ את גורלה לבדידות. "אני לא יכולה להיפטר מהמחשבה הזאת שאני לבד, בעולם נפרד, ונמצאת בעולם האחר כמו בהצגה," היא כתבה ביומנה. "הבוקר... רציתי בכל מאודי להיות הנערה שמשתתפת בטקס הקומיוניון במיסת הבוקר ופוסעת בשלווה בוטחת... הקתוליות של מוריאק, של קלודל... כיצד השפיעה עלי ואיזה מקום יש לי בשבילה! ואף על פי כן... אני לא רוצה להאמין: מעשה האמונה הוא המעשה המייאש ביותר שיש, ואני רוצה שהייאוש שלי ישמור לפחות על צלילותו. אני לא רוצה לשקר לעצמי."
      בובואר באה מעולם שבו נשים היו מוגנות ומוגבלות במידה ניכרת. כפי שתיארה בספרה "זיכרונותיה של נערה צייתנית" (Mèmoires D'une Jeune Fille rangeé), נשים וגברים חיו בעולמות נפרדים שהחלוקה ביניהם ברורה. נשים לא יכלו להצביע. מוסדות החינוך הטובים בצרפת נועדו לגברים בלבד. מהנשים ציפו שילכו לכנסייה; גברים יכלו להיות אתיאיסטים. לא זו בלבד שנשים אף פעם לא הלכו לברים, הן לא העזו אפילו להיכנס לבתי קפה (כשבובואר נכנסה לבית קפה לראשונה בחייה בגיל עשרים, היא ראתה בעצמה מרדנית פרועה). גברים שתו ועישנו בפרהסיה; נשים לא עשו זאת. נשים נשארו בתולות עד שנישאו; גברים לא. נשים לא נשואות היו מושא לרחמים. וגם אישה צעירה, יפה ותרבותית יכלה לשאוף לנישואים רצויים מבחינה חברתית רק אם היתה לה נדוניה הגונה.
      לפעמים כינתה בובואר את מרד הבדידות שלה "שיכרון". ואף על פי כן היתה מודעת לכך שתזדקק לכוחות יוצאי דופן. "כל כך היתי רוצה שגם לי תהיה הזכות להיות פשוטה ומאוד חלשה, להיות אישה," היא גילתה ליומנה. "באיזה 'עולם מדברי' אני הולכת, עולם כל כך צחיח, ונווה המדבר היחיד הוא ההערכה שיש לי לפעמים לעצמי."
      היא ידעה שנשים נאלצות לשלם מחיר על אהבה, ושיש בה צדדים מסוימים שלא סביר שיימצא הגבר שיסכים לקבל אותם אי פעם. "אני מדברת על אהבה בצורה מיסטית, אני יודעת את המחיר," היא כתבה. "אני אינטליגנטית מדי, תובענית מדי, ורבת תושייה מכדי שמישהו יוכל לפרוש עלי לגמרי את חסותו. אף אחד לא מכיר אותי או אוהב אותי עד הסוף. יש לי רק את עצמי."

      הסיכויים של סארטר, כגבר, היו שונים. הוא יכול היה להרשות לעצמו את התפיסה הרומנטית של האהבה מבלי לסכן את האני שלו. הוא חלם על טיולים לאור הירח ושיחות נפש על ספסל בפארק מול הים. הפנטזיה שלו היתה לפרוש את חסותו על אישה יפה וצעירה, להגן עליה ולהציל אותה. הוא אהב סנטימנטליות, הערצה והתלחשויות מתוקות ריקות מתוכן. זה הזכיר לו את יחסי האהבה עם אמו בילדותו. אפילו עכשיו אן-מארי קראה לו פולו.
      כגבר הוא היה מסוגל להפריד בין חיי המין שלו לחלומותיו על אהבה. סארטר איבד את בתוליו בגיל שמונה-עשרה עם אישה נשואה בת שלושים. היא יזמה את המעשה ("עשיתי את זה בלי הרבה התלהבות," סיפר סארטר מאוחר יותר, "כי היא לא היתה כל כך יפה"). אחר כך הוא אסף זונות בגני לוקסמבורג. בשנים שבהן למד באקול נורמאל, הוא וחבריו ביקרו בקביעות בבתי בושת. הם בזו לנשים האלה. "חשבנו שבחורה לא צריכה לתת את עצמה ככה."
      כשסארטר היה בן עשרים ואחת, הוא חיזר אחרי צעירה שגרה בליון. הרומן שלהם ניזון ממכתבים נרקיסיסטיים ארוכים. "אני אוהבת אותך עד טירוף," כתבה לו ז'רמן מארון. "אתה חושב שאני בחורה פשוטה חסרת יומרות, וזה נכון, אבל בחברה הטובה בליון חושבים שאני חיית פרא." הם התארסו, ובגיל עשרים ושלוש, כמו כל בן בורגני טוב, ביקש סארטר מאמו ומאביו החורג רשות לבקש באופן רשמי את ידה של הנערה.
      כשסארטר נכשל באגרגאסיון בקיץ 1928, משפחת מארון ביטלה את האירוסים. "במקום להצטרף לחברים שלי שהלכו לשחק טניס, הלכתי לבד לאיזה אחו עם בקבוק, ושתיתי," נזכר סארטר. "אפילו בכיתי. בכיתי כי שתיתי, אבל זו היתה הרגשה טובה... הוקל לי. אני לא בטוח שהתנהגתי כמו שצריך בכל הסיפור הזה."
      מאחורי גבה של ארוסתו, נהנה סארטר מפרשיית אהבים סוערת עם סימון ז'וליבט, בלונדינית תיאטרלית שמגיל שמונה-עשרה עבדה כזונת צמרת בבית בושת אופנתי בטולוז. היא נהגה לקבל את לקוחותיה כשהיא עומדת מול האח וקוראת – עירומה לחלוטין, חוץ משיערה הארוך כמו של הנסיכה רפונזל. "בזכות שכלה, התנהגותה הגאה והמתורבתת והטכניקות המעודנות שבהן השתמשה, היא הצליחה להפיל ברשתה פקידים עירוניים ועורכי דין," מדווחת בובואר בזיכרונותיה בנימה אירונית.
      ז'וליבט היתה מבוגרת מסארטר בשלוש שנים והיו לה שאיפות גדולות להיות סופרת. סארטר הכין לה רשימת קריאה, עודד אותה והרצה לה. הוא חשב שתפקידו למנוע ממנה להרוס את חייה. נשקפה לה סכנה שהיא תהיה לא יותר ממאדאם בובארי חולמנית; הוא יעשה ממנה אמנית. היא התלוננה שמכתביו מלאים "הטפות מוסר קטנות". הוא ענה לה: "מי עשה אותך למה שאת? מי מנסה למנוע ממך להפוך לבורגנית, לאסתטיקנית, לזונה? מי לקח על עצמו לטפח את האינטליגנציה שלך? רק אני."
      סארטר לקח אותה פעם לנשף של אקול נורמאל. הוא הופיע עם קרסוליות מהודרות לרגליו כשסימון ז'וליבט שעונה על זרועו, לבושה באחת התלבושות הסנסציוניות שלה. היא עוררה מהומה לא קטנה. לאות ידידות היא נתנה לסארטר וניזאן אהיל לחדרם, שהיה עשוי מתחתוני תחרה סגולים וקטנטנים – התחתונים שלה.

      תוצאות האגרגאסיון פורסמו ב-30 ביולי 1929. עשרים ואחד סטודנטים התחרו בבחינות בעל פה (כמה מהסטודנטים הזכאים להיבחן לא הגיעו לבחינה), ושלושה-עשר הצליחו. המקום הראשון היה של ז'אן-פול סארטר. למקום השני, עם שתי נקודות בלבד פחות ממנו, הגיעה סימון דה בובואר. בינה לבין הסטודנט במקום השלישי היה פער רציני. פול ניזאן הגיע למקום החמישי.
      בין שלושה-עשר המועמדים שהצליחו בבחינות היו ארבע נשים. זה היה שיא - רק שמונה נשים בכל צרפת עברו אי פעם עד אז את בחינת האגרגאסיון בפילוסופיה. ראש צוות הבוחנים, פרופסור אנדרה לאלאנד, חש צורך להעיר משהו על התופעה. הנשים לא קיבלו שום הקלות, הוא הבטיח לקהל. המבחנים בכתב היו אנונימיים, וכשמדובר באנשים משכילים, אמר, לא ניתן לזהות על פי כתב ידם את מינם.
      הניצחון האינטלקטואלי המדהים ביותר באותה שנה היה ללא ספק של סימון דה בובואר. היא לקחה על עצמה נטל כפול ומרתיע, ובגיל עשרים ואחת היתה האדם הצעיר ביותר שעבר אי פעם את בחינת האגרגאסיון. היא למדה פילוסופיה ברמה אקדמית שלוש שנים בלבד, בעוד סארטר למד פילוסופיה במשך שבע שנים. בניגוד אליו, היא לא זכתה להכשרה האינטלקטואלית הקפדנית במהלך השנתיים של לימודי ההכנה (שנקראו היפ?ו?ק?אגנ?ה וק?אגנ?ה) לבחינת הכניסה לאקול נורמאל סופרייר, ולאחר מכן במהלך הלימודים בבית הספר הגבוה עצמו. היא היתה רק סטודנטית נחותה מהסורבון, ולא היה לה ניסיון קודם בבחינות.
      כעבור שנים התברר שצוות הבוחנים ב-1929 התלבט התלבטות ארוכה אם לתת את המקום הראשון לסארטר או לבובואר. חברי הצוות התרשמו רושם עז מהנימוקים המדויקים והשלמים של הצעירה. בסופו של דבר הם החליטו לבחור בסארטר. אחרי הכול, הוא היה בוגר של אקול נורמאל וניגש לבחינה בפעם השנייה.

      ב-5 באוגוסט 1929, יצאה סימון דה בובואר עם משפחתה לחופשה השנתית בלימוזן. היא אהבה מאוד את האזור הזה בצרפת. ימי הקיץ של ילדותה, שאותם בילתה עם משפחת אביה באחוזה רחבת הידיים שנקראה מייריניאק ושכנה באזור הכפרי ההררי שליד או?ז?רש, היו מושלמים. בקיץ ההוא סבה כבר לא היה שם – על מותו היא התאבלה באותו אביב – והם התמקמו עם דודתה ובני דודה בבית המשפחה השני שנקרא ל?ה ג?ריל?ר, ושכן ארבעה קילומטרים מהכפר ס?ן ז?'רמ?ן ל?ה ב??ל. בובואר ידעה שזה יהיה כנראה הקיץ האחרון שתבלה עם משפחתה. בעבר עצם המחשבה היתה ממלאת אותה חרדה. אבל השנה עתידה נראה מרגש עד מאוד.
      היא טיילה בשדות ובחורשות הערמונים, שאפה לקרבה ניחוחות של חציר טרי ופרחי יערה והיתה נרגשת ומאושרת. ביום השני הגיע מכתב מסארטר. בובואר כתבה ביומנה שהיא מתגעגעת לנוכחותו. היו כל כך הרבה דברים שרצתה לומר לו. אבל היא לא היתה מאוהבת. "אני זקוקה לסארטר ואוהבת את מאהו. אני אוהבת את סארטר על מה שהוא נותן לי, ואת מאהו על מה שהוא."
      כשלא שמעה מסארטר במשך כמה ימים נמלאה חרדה. "מה פשר השתיקה הזאת? בדיוק אחרי מכתב שבו הרשיתי לעצמי להשתפך." לבסוף הגיעה מעטפה עבה ובתוכה פרטים על ביקורו המתקרב.
      היא באה לאסוף אותו מתחנת הרכבת ב-20 באוגוסט. "איזה אושר," היא כתבה, "אבל גם התביישתי קצת, ולכן הייתי מלאכותית." המחשבה על האירוח שלו בלימוזן היתה מפחידה. אולי הוא ישתעמם מחוץ לפריז? ביום הראשון היא הציעה שייצאו לטיול. סארטר צחק עליה. הוא אמר שהוא אלרגי לכלורופיל, והדרך היחידה להתמודד עם הנושא היא לשכוח ממנו. הם מצאו איזה אחו נחמד, ישבו שם ודיברו. לקראת סוף היום הבינה בובואר ששיעמום אף פעם לא יהיה בעיה בשבילם. "הבנתי שגם אם נמשיך לדבר עד קץ הימים, עדיין ארגיש שהזמן קצר מדי."
      סארטר התגורר בהו?ט?ל ד?ה ל?ה ב?ו?ל ד'או?ר בסן ז'רמן לה בל, הכפר שאליו נהגו להגיע בני דודיה של בובואר להשתתף בתפילה בימי ראשון. בובואר היתה מתעוררת בשבע בבוקר, נשארת קצת במיטה, מאושרת מהמחשבה שתראה אותו, ואחר כך רצה בשדות כדי לפגוש אותו, חושבת על כל הדברים שרצתה לספר לו באותו יום. אם חיכו לה בבית לארוחת צהריים, היתה לוקחת בשבילו סיידר, גבינה ועוגת זנגוויל, כדי שיאכל בזמן שהוא מחכה לה באחו. לפעמים פ?ו?פ??ט ובת דודתן מדלן השאירו לו ארוחת פיקניק בשובך יונים נטוש לא רחוק מהבית.
      סארטר היה מאזין קשוב, והסיפורים שפעו מבובואר. הם שכבו בעשב קרובים זה לזו, וכשהצללים התארכו סביבם, היא דיברה על חייה – הוריה, פופט, בית הספר קור דזיר, זאזה וז'אק. לסארטר היה כישרון לראות את הדברים מנקודת מבטה. כשסיפרה לו על בן דודה ז'אק ועל התקוות שהיו לה פעם להתחתן איתו, סארטר אמר שזה בוודאי קשה לאישה מהרקע שלה לא להתחתן, אבל הוא אישית חושב שזו מלכודת. הוא העריץ את "רוח הלחימה" שלה וקיווה שלעולם לא תאבד אותה.
      סארטר שפע עידוד; היו לו גם תוכניות ותכנונים לרוב לגבי חייהם המשותפים בעתיד. הם ייצאו להרפתקאות ומסעות, הוא אמר לה, וגם כשיעבדו קשה מאוד, הם ינהלו חיים מדהימים של חירות ותשוקה. הוא ייתן לה כל מה שיוכל. הדבר היחיד שלא יוכל לתת לה זה את עצמו. הוא צריך להיות חופשי.
      היה ברור שעזרתו של סארטר לא תהיה מהסוג הקונבנציונלי. הוא בז לכל מה שנדף ממנו שמץ של קונפורמיזם או קונבנציונליות. הרעיון של עבודה רגילה עם עמיתים ובוס היה מתועב בעיניו. הוא גם לא רצה להיות איש ספרות מקצועי שיושב ומשרבט לו באיזה חדר עבודה מעופש וגדוש בספרים. המחשבה על התבססות והשתקעות במקום אחד לא משכה אותו. ולמרות שכבר היה מאורס פעם, עכשיו עצם הרעיון של חתונה, ילדים ורכישת מקצוע החריד אותו. היתה לו משימה: להיות סופר דגול. שום דבר אחר לא היה חשוב. וכדי לכתוב עליו להתנסות בעולם.
      סארטר הסביר לבובואר את התיאוריה שלו על החירות והאקראיות. זה היה נושא הבחינה שלהם בכתב, והוא חשב על זה כבר זמן מה. לדעתו, אנשים חיים במצב של אבסורד בסיסי, או "אקראיות". אין אלוהים; לחיים אין כל משמעות נתונה מראש. כל אדם צריך לקחת אחריות על החירות שלו, ליצור את חייו. אין שום סדר טבעי; גורלם של אנשים נתון בידיהם. הם שיקבעו את מהות חייהם ואפילו את האופן שבו הם בוחרים לאהוב. מפחיד להיות בן חורין. מרבית האנשים נסים מפני החירות שלהם. אבל סארטר קיבל בברכה את חירותו. הוא לא התכוון להניח לשום קוד מוסכם להכתיב לו את החיים. חייו יהיו מה שהוא יבנה מהם. בובואר חשבה שזו פילוסופיה יפהפייה.
      במהלך הימים הראשונים הם נפגשו בבקרים בכיכר הכפר. פרצופים סקרניים הציצו בהם מאחורי וילונות. בהמשך הם בחרו מקום יותר דיסקרטי, חורשת ערמונים בין לה גרילר והכפר. בפריז בובואר נבוכה כשסארטר נישק אותה. אבל בשדות לימוזן, כשברקע ציוץ הציפורים, היא נהנתה מנשיקותיו וליטופיו הרכים. "עכשיו אני לא כבר נבוכה מהתחושה המטרידה במקצת שיש לי כשאני חבוקה בזרועותיו ומרגישה את כוחו," היא כתבה ביומנה. "ההערצה והאמון שאני מרגישה כלפי ז'אן-פול הם מוחלטים, והרגשות העדינים שיש לי כלפי הלפריקון היקר שלי אינם מסויגים."
      במלאת חמישה ימים לביקורו של סארטר, בילו השניים כשהם שרועים זה ליד זו באחו, ופתאום ראו את הוריה של סימון פוסעים לקראתם. הם זינקו מיד ממקום מרבצם. אביה של סימון נראה נבוך. הוא אמר לסארטר שאנשים מרכלים והוא חושש שעליו לבקש ממנו לעזוב את האזור. סימון הסמיקה בכעס ואמרה לאביה שזה לא יפה לדבר כך אל ידידה. אמה התחילה לצעוק עליה. סארטר אמר בשקט אך בתקיפות שהוא יעזוב ברגע שיוכל, אבל כרגע הוא ובתם המקסימה עובדים על מחקר פילוסופי, והם צריכים קודם לסיים אותו. ההורים נסוגו וחזרו לבית.
      בדרך כלל סארטר אכל ארוחת ערב במלון, וסימון חזרה הביתה. אחרי הארוחה נהגה לחזור למלון עם פופט ובת דודתן מדלן. סארטר אירגן אינספור משחקים משעשעים. הם אילתרו יחד הצגות ושיחקו בתפקידים שונים. הוא דירבן אותן לשיר ונתן את הטון בקול הטנור היפה שלו. "צחקנו בלי סוף," נזכרה פופט, "והקיץ חלף לו בנעימים."
      סארטר עזב בראשון בספטמבר, ובובואר שירבטה את מחשבותיה וזיכרונותיה מאותם "ימים מושלמים". הוא קרא לה "אהובתי המתוקה". הוא אמר לה שהוא אוהב אותה, והבטיח לה שיאהב אותה תמיד. הוא אמר שהוא פוחד לפגוע בה. "את לא יודעת איזו הבעה רכה יכולה להיות לך, ילדונת יקרה."
      "אלה החיים שלהם חיכיתי," היא כתבה. לראשונה בחייה היא פגשה גבר שלדעתה עלה עליה. היא הרגישה שהוא מבין אותה, אוהב אותה ותומך בה. סארטר יעזור לה להיות ואלקירי חזקה ומאושרת. אהבתו צפנה בחובה הבטחות לרוב וביטחון לרוב. בחברתו היא חשה הרמוניה יוצאת דופן ("הרבה יותר מאשר עם הלאמה או ז'אק"). היה משהו חיוני להפליא באיש הזה. הוא גרם לה לרצות לגלות את עצמה; הוא גרם לה לרצות לגלות את העולם. היא ידעה שאיתו לעולם לא תדרוך במקום.
      זו לא היתה "תשוקה מהממת", היא כתבה ביומנה. עדיין לא. אי אפשר היה להשוות את זה ל"טירוף" ול"אובססיה" שהרגישה פעם כלפי ז'אק. "אבל זה היה האושר." מה שהלהיב אותה יותר מכול זו ההרגשה שבאמצעות סארטר היא גילתה את עצמה. "אף פעם לא אהבתי כל כך לקרוא ולחשוב. אף פעם לא הייתי כל כך מלאת חיים ומאושרת, או ראיתי בעיני רוחי עתיד כל כך עשיר. אוי ז'אן-פול, ז'אן-פול היקר, תודה."

      שבוע אחרי שסארטר עזב, בשעת ערב מאוחרת ביום שישי, עמדה בובואר על רציף תחנת הרכבת באוזרש כדי לקבל את פניו של מאהו. זה היה סימן לאי התלות החדשה שלה בהוריה. מאהו בא לסוף שבוע, והזמין אותה לשהות איתו במלון – בשני חדרים נפרדים.
      הוא ירד מקרון המחלקה השנייה, עייף, לא מגולח, מעילו מוטל ברישול על כתפו וכובעו מונח באלכסון. הם עלו על אוטובוס ונסעו למלון קטן על גדת הו?וז?ר. בובואר שמעה אותו שר בחדר הסמוך בשעה שהתרחץ והתגלח, וחשבה לעצמה כמה שהיא מאושרת. אחרי ארוחת הערב – הוא לא היה רעב והיא אכלה כמעט את כל הארוחה שלו נוסף לשלה – הם טיפסו על הגבעה לכיוון הכנסייה והביטו בכוכבים. הם דיברו במשך שעה בחדרה, ואז הוא נשק לידה ברכות, איחל לה לילה טוב והלך לחדרו.
      למחרת הם טיילו ליד הנהר. הוא שר את "סו? ב?לו?" וסיפר לה סיפורים על הרומאים והגאלים שחיו באזור. הם אכלו ארוחת צהריים בפונדק. הוא טיפס על עץ. "לעולם לא אשכח את רנה מאהו, המלומד הצעיר, יושב על ענף, מכנסי הפלנל האפורים שלו מקופלים, שיערו נופל על פניו וכפות רגליו בצבע השקיעה." כתבה בובואר ביומנה. נעליה היו ספוגות מים לכן הלכה יחפה. מאהו השליך חלוקי אבן למים.
      בארוחת הערב הוא הזמין בקבוק של שאבלי וילאג' 1923. כשהיא קמה מהשולחן ראשה הסתחרר. מאהו השתרע לצדה על מיטתה. הם שכבו קרובים זה לזו, אבל מאהו לא זז. נראה שהוא לא רוצה ללכת משם, והיא לא רצתה להגיד לו ללכת. הוא דיבר והיא הביטה בו כמו מבעד לדוק ערפילי. אחרי שהלך היא הקיאה. "לילה נורא."
      הבוקר למחרת היה מתוק. היא אהבה את ברכת ה"בוקר טוב בונה," שלו, את הפיז'מה הכחולה שלו, את ניחוח האו דה קולון שלו, ואת הסבון שהשאיל לה. היא עדיין לא הרגישה טוב, והוא היה עדין ודואג. הוא החזיק את ידה ונשק לשיערה. הוא היה, כמו תמיד, עליז ושנון, מרוחק וקרוב, ציני ועדין, "נסיך הלאמות" שלה.
      אחרי שעזב ברכבת, כתבה בובואר ביומנה: "זה היה כמו חלום שנמשך יומיים." וסיכמה: "אני יודעת בדיוק מה הוא, ומה סארטר. אבל אני אדבר על זה אחר כך."

      כשסימון דה בובואר חזרה לפריז באמצע ספטמבר, היא עזבה את בית הוריה ושכרה חדר בקומה החמישית אצל סבתה מצד אמה בא?ו?ונו? דנפר-רושרו מספר 91, במונפרנאס. סבתה התייחסה אליה בדיוק כמו לשאר דייריה; סימון יכלה לצאת ולבוא כרצונה. היא קנתה כמה רהיטים זולים: שולחן, שני כיסאות, מדפי ספרים וספה כתומה. אחותה, פופט, עזרה לה להדביק טפטים כתומים עליזים. בובואר תלתה ציור של מיקלאנג'לו שמאהו נתן לה וכמה רישומים סטיריים של סארטר וניזאן. סטפה, חברתה הפולנייה, הביאה פרחים ובובואר שמה אותם על השולחן יחד עם כמה ספרים, העט הנובע שלה והסיגריות האנגליות שלה. היא הביטה סביבה בהתלהבות. סוף סוף היא מתחילה את חייה החדשים.


      "בארבע עיניים: ז'אן-פול סארטר וסימון דה בובואר, חייהם, אהבתם ואהבותיהם", מאת הייזל רולי. תרגום: עפרה אביגד וטל ארצי. הוצאת עברית וכתר