זהו, נשלם מהלך. בשבוע בו מכריז סגן הרמטכ"ל קפלינסקי על פרישתו הצפויה מצה"ל נסגר למעשה המעגל "לקיחת האחריות" של הדרג הפיקודי והפוליטי שאחראים לעיקר המחדלים של המלחמה המוזרה מן הקיץ שעבר. ממפקד העוצבה, הירש, שמגזרת אחריותו הותקף הסיור ונחטפו החיילים, עבור באלוף הפיקוד, דרך הרמטכ"ל וסגנו ועד שר הביטחון החבורה כולה הלכה. סגן הרמטכ"ל בעיקר שתק את המלחמה האחרונה. בהיותו האלוף הבכיר ביותר מזרוע היבשה, הוא סימל לפקודיו כיצד יש להתנהג מול הדומיננטיות המוחצת של הטייס הבכיר דן חלוץ על המטכ"ל, שברובו הוא ירוק ומקורקע. זיכרו תשובתו כשנשאל בישיבת ממשלה לדעתו בעניין ניהול המלחמה, לאחר שהביע בישיבות פנימיות אי אלה הסתייגויות: "אני מסכים עם הרמטכ"ל", אמר. הניסיון והאינסטינקטים שלו היו חייבים לצרוח אחרת, והוא היה האיש לעשות זאת. אבל, זה לא קרה.
ספרו של עמיר רפפורט "אש על כוחותינו", אם כן, מגיע בדיוק בזמן לסיכום ביניים של אירועי הקיץ אשתקד. מעבר להיותו ספר מרתק, משום שהוא סוקר אירועים מכאיבים וקריטיים שלימדו אותנו על עצמנו כעם ומדינה, הוא מצדיק את קיומו לנוכח שאר הספרים שהמלחמה הזו כבר הספיקה להנפיק. יש למחברו מחויבות רגשית הדוקה לחיילים שנלחמו בשטח ונפלו. תוך כדי קריאה, נדמה לעיתים כאילו רפפורט מתאר כל אירוע וקרב בו היו נפגעים לכוחותינו, על שמותיהם ומהלך האירועים שהובילו לנפילתם. לפרקים אפילו נדמה שהנראטיב הכולל של המלחמה נזנח רק בשביל לא לפספס אף חייל שחירף נפשו ולחם ונהרג.
בניגוד לספרים אחרים, רפפורט לא מוותר על הדגשת מרכזיותו של חלוץ, אבי ה"מיס-קונספציה" של ניצחון מהאוויר, בקבלת ההחלטות השגויה וחוסר היכולת להתנער ממשאלות הלב, למרות שאלו הוכיחו עצמן בשדה כהרות אסון.
דמותו מצויירת כמעט כמו זו של הגיבור הטראגי אדיפוס, שהציל תחילה את תבאיי מהמגיפה רק כדי להמיט עליה קטסטרופה מאוחר יותר. חלוץ, שהופיע ככחול וזר למסורת הרמטכ"ל, הוכיח את עצמו במבצע ההתנתקות החלק והמהוקצע שהנהיג והצליח לסלק מעל הארץ תרחישי אימים של מרי אזרחי חמוש. אך אותו הון סמכותי שצבר בביצוע המורכב של ההתנתקות הוא זה שהפיל אותו כאשר התמודד מול מערכה לא מוכרת כנגד ארגון גרילה מיומן, וסירב לשמוע לדעתם של אלה שעסקו שנים בלחימה הקרקעית בלבנון ( החל בפואד ועד מאיר דגן ראש המוסד). הוא גם לא שעה לקריאות של אלופיו להפעיל תכניות פעולה מתקופת רמטכ"לים קודמים לתרחיש זה בדיוק.
כמו אדיפוס, גם חלוץ לא ברח מאחריות, וניהל עד תום, באומץ, את סבב התחקירים הצה"ליים שלבטח הדגישו שוב ושוב כיצד לקה בתפקודו ואיזה מחירים בנפש ואדם אותם הליקויים גבו. בשביל להבין איך הרגיש, היה די לראות את הגוון המשונה, מעין אפור-חום עמום וחולני, שצבע את פניו לאורך ימי המלחמה ועד סיום תפקידו. אותו החלוץ המבריק עם הכובע הכחול, משקפי השמש האטומים, והביטויים הנוצצים ביהירותם, נאלץ לנטוש רק כדי לצנוח באיטיות ולהתבונן במטוסו הבוער צולל באוויר ולבסוף מתרסק.
לא כוחות
עיקר כוחו של הספר הוא בהמחשת הפער בין מסדרונות הפיקוד והדרג המדיני ובין השטח. בתוך הבתים מוכי הטילים של הכפר דבל ופאתי העיירה בינת ג'בל, כשהלוחמים, אבודים לנוכח הנחיתות שנקלעו אליה, לא מוותרים ומחלצים את חבריהם עד האחרון. לעומתם, בדרג הבכיר, עוד תוך כדי הקרבות, נערכים הבכירים לוועדות חקירה שיבואו, דוחקים את האחריות למחדל מהם והלאה לפתחו של האחר.
אך חרף זה, הספר אינו מצליח להגיע עד השורשים של השבר הזה, בו המנהיגים והאלופים חייבים לקבל את השראתם מן החפ"שים והקצינים הזוטרים שבשטח. רפפורט נמנע מלזהות את המחדל בחברה, שפעם היתה סולידארית ביסודה ומאז הפריטה עצמה לדעת. הוא לא מצביע מפורשות על המטה הכללי, שעבר פוליטיזציה מופרעת וכל אלוף בו, למעט כמה, רק מנסה להסתלק מהאפשרות שכתם דם יטיל רפש במדיו, ולכן נוצר אותו יישור קו מבוהל סביב חלוץ והמערכה שביקש לנהל מן האוויר.
יתכן וצריך עוד זמן בשביל ללמוד מה גרם לישראל להופיע כך במלוא חולשתה מול אויב שבעבר ידעה להסתכל בו עין בעין. להבין אילו תמורות חלו בחברה כאן ככלל שמצריכות בלימה וחזרה אחורה לכמה ערכים שהיו בגדר המובן מאליו באתוס הישראלי ומאז נגוזו. בסופו של דבר ארץ ישראל היפה שוב הבליחה להרף מתוך העכרוריות של המלחמה הזו, בדמותם של הגולנצ'יקים שלא השאירו אף חבר מאחור בשטח, וטורי השריון שעלו בסאלוקי למרות שבראשם נסע טנק והקנה שלו שבור.
"אש על כוחותינו", עמיר רפפורט. הוצאת מעריב
*
בנוגע לאולמרט, נדמה כאילו רק הוא חמק מלתת את הדין על כשלי המלחמה הזו. אך אסור לשכוח כי למרות התוצאות העגומות של המערכה מן הבחינה הצבאית, המחדל הצבאי דווקא תורגם להצלחה מדינית וכיום ישראל נשענת בגבולה הצפוני על הסדר רעוע פחות מאשר זה שקדם לאירוע החטיפה ולקרבות.
את הקרדיט לזה אפשר בהחלט לזקוף לזכותו של אחד מראשי הממשלה המושמצים והבלתי מוערכים שהיו פה, שהעיז (שלא כקודמיו) להעמיד את הקו הסגול כגבול שאין לחצות אותו בלי שייגבה מחיר מן הצד השני. שוב עולה האירוניה של אלת ההיסטוריה, שמלהקת דווקא עורך דין ממולח ומעקם סדרתי של החוק לתפקיד האדם, שיגדיר סוף סוף את גבולות מדינת ישראל, ומכאן יתפנו המשאבים לקיים שלטון חוק סביר בתוך גבולות מוכרים.