זונה פוליטית

לבד מבגבולות הרחבים של לקסיקון ביטויי הגנאי, "זונה" לא זוכה לפופולריות רבה בחברה. רק בתחום הנ"ל, שמקבל לגיטימציה מחודשת בשנים האחרונות, גאים לעתים אנשים, אפילו הגונים בדרך כלל, להודות ש"בן זונה" הישנה והטובה היא הקללה העדיפה עליהם. שם, "זונה" אפילו נחשבת די בסדר. לא נוראית כל כך, לא פוגענית כבר. שחוקה. סלב שפג תוקפו. אפילו "אמא שלך ערביה", נתפסת למשפילה יותר בחוגים מסוימים. חברת הכנסת זהבה גלאון, עם זאת, בטוח משתמשת בקללות כמו "זה נחמד" או "אני מעדיפה את זה בכחול".

גלאון תפרה על דגלה את סמל המאבק בסחר בנשים, והמסע שלה רצוף כוונות טובות. אבל הצעת החוק שלה, שמאיימת בעונשי מאסר על לקוחות של שירותי מין, היא מופת של חלמאות פוליטית. להצעה שלה יש שתי מטרות – הראשונה פרקטית: לגרום לצמצום מספר הזונות על ידי צמצום מספר הלקוחות. המטרה השנייה היא להפוך את הלקוחות לשותפים לפשע. אבל מה נמצא תחת קטגוריית "שירותי מין"? מה עם פוקדי מועדני הסטריפטיז? אם המבחן הוא תנאי המחייה והאוטונומיה של החשפנית, אז גם לקוחותיה נותנים ידם לסחר בנשים. ומה עם מי שקונה מין טלפוני? ומי שצופה בפורנו? מצבן של "כוכבות-פורנו", בוודאי בישראל, אינו טוב יותר מזה של זונות אחרות.

למעשה, בפועל, הצעת החוק הזו היא לא התקפה על הסחר בנשים, אלא על המין עצמו. ההשוואה אולי מקוממת, אבל חישבו על זה: אין הבדל פורמאלי בין איסור על קניית מין ובין איסור על מין הומוסקסואלי. בשני המקרים מענישה המדינה את אזרחיה על ההרגלים המיניים שלהם. מין קנוי הוא אולי סוג עלוב ונחות יותר של אינטראקציה אנושית, אבל בחברה ליברלית אסור ששום מגע מיני מוסכם בין מבוגרים יוגבל על ידי המדינה. בקיצור, אם רוצים להעניש את כל מי שתורם לתעשיית המין, כל גבר שהתחבר אי פעם לאינטרנט יצטרך לרצות תקופת-מאסר.

הצעת החוק של גלאון אינה עושה הפרדה בין סחר בנשים ובין זנות, מכיוון שבמציאות כמעט ואין הפרדה בין התופעות. אבל הן אינן קשורות זו בזו באופן הכרחי. צריך להפריד בין תנאי המחייה הקשים של עובדות-המין ושלילת חירותן – ובין המגע בין הזונה והלקוח. השליטה המוחלטת של הסרסור בזונה לא נובעת מהיותה זונה, אלא מהעובדה שבמקרה הישראלי, רוב הנשים הן מהגרות לא-חוקיות, ומדד חייהן זול לאין-שיעור מזה של אזרחיות מקומיות. במילים אחרות, הסחר בנשים הוא ענף של בעיית היחס לעובדים הזרים בישראל, וכך ראוי לטפל בו.

זנות יכולה וצריכה להיות מוסד חברתי לגיטימי. הרי כל בני האדם מוכרים וקונים מין, אלא שהעסקאות שהם מבצעים נערכות במטבעות סמליים ובקריצת-עין. אין הבדל מהותי בין סוג העסקה שעושה דוגמנית ובין זו שעושה זונה, אלא אם כן מניחים שמין הוא עניין מלוכלך ומשפיל מטבעו. בבסיס הטיפול בסוגיית הזנות צריכה לעמוד ההנחה שמי שקונה מין עושה זאת לא כדי להשפיל נשים, אלא כדי לספק צורך בסיסי.

מכיוון שכך, אין טעם ואין סיבה להילחם בזנות; המאבק חייב להתמקד בגורם המתווך – הסרסור – למען הזנות. מנת חלקן של זונות ב"שוק החופשי" היא עבדות מודרנית, חד וחלק. את המשאבים עדיף להשקיע במלחמת חורמה בסוחרי שפחות-המין. במקביל, המדינה צריכה לסבסד ולפקח על מוסד הזנות. כבר היום ישנם איגודים מקצועיים של עובדות-מין. האיגודים האלה חיוניים להבטחת זכויותיהן והכנסתן של חברותיהן, אבל הם יכולים להתקיים רק אל מול מעסיק שרצח וגניבת דרכונים אינם חלק מאסטרטגיית הניהול שלו. אם וכאשר תהיה לצרכן המין אפשרות לרכישת שירותים ממוסד שמחויב לרווחתן של עובדותיו, אני רוצה להאמין שהוא ייבחר לא לתת את כספו לסוחרי שפחות המין. ייתכן שאני אשם בהערכה אופטימית מדי של המין הגברי; אבל בתנאים הקיימים, המדינה היא הסרסור הכי מיטיב שזונות יכולות לקוות לו.