פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      מטען עודף 3

      קצת אנטי-פולק, פופ שוודי, קברט אמריקאי, אמביינט צרפתי ואוונגרד איסלנדי. אלון עוזיאל מנקה את השאריות האחרונות

      Jeffrey Lewis - 12 Crass Songs

      כל אויב של בוני פרינס בילי הוא חבר שלי. ג'פרי לואיס, אחד מהמובילים בסצנה הלא ברורה של האנטי-פולק, הוא אחד היוצרים הכי שנונים וצנועים שפועלים בשנים האחרונות, ולמרות שהוא לא ממש יודע לשיר, הטקסטים שלו כל כך מיוחדים שעם השנים אני מבין כמה שהוא מיוחד במינו.

      כשחושבים על זה – הדרך היחידה להסביר את המושג "אנטי-פולק" היא בהשוואה בין בוני פרינס בילי (ר"ע פולק) לבין לואיס (ר"ע אנטי-פולק). בילי מתחבא מאחורי קול גבוה ומתיפייף, בעוד שלואיס אומר הכל לפנים, בלי עטיפה מעודנת. בילי שר על הרים, שדות וטבע; לואיס והציניות שלו לא ישרדו עשר דקות מחוץ לניו-יורק. בילי משחק אותה אידיאליסט, עם הזקן שלו והאמרות ההיפיות; לואיס מורד בחברה המערבית מתוכה, ולא כאאוטסיידר שמתנהג כאילו הוא מעדיף לחיות בקרב כבשים, אך בעצם מפקיד את הכסף שלו בסניף שליד הבית שלו בוויליאמסבורג.

      עם כל הסרקזם שלו, ג'פרי גם רוצה להביע מחאה פשטנית ואנטי-תאגידית, אבל לא יכול לכתוב שירים שפשוט אומרים "פאק דה סיסטם" - זה ישמע מגוחך. אז הוא הלך אחורה, ל-Crass, אחת מלהקות ה-Pאנק המיתולוגיות והכי שנויות במחלוקת שיש, בחר שנים-עשר שירים שלהם והוציא אלבום של קאברים.

      היות ועברו כמעט שלושים שנה מאז שהשירים האלו נכתבו, לואיס שיפץ קצת את המילים, הוסיף את שרה ג'סיקה פארקר, את המלחמה בעירק ועוד מספר דברים אקטואליים. מבחינה מוזיקלית, לואיס לקח את השירים לעולם שלו – הרגיע אותם, "פולקק" אותם (המצאתי מילה!) וגרם להם להישמע כאילו הם לגמרי שלו. יודעים מה? שלו, אבל עם הפקה מושקעת יותר.

      התוצאה מקסימה. לפעמים זה נחמד לשמוע מחאה בסיסית שכזו, "כמו שעשו פעם", וכשזה בא מלואיס זה בכלל מעניין. על מנת להסיר ספק מלבכם, תדעו שלואיס לא הולך להרוויח שקל מהפרויקט הזה, ושכל הרווחים ייתרמו לצדקה. מרשים, בהתחשב בכך שעד היום ג'פרי לא ממש עשה את המכה. מצד שני, גם לא נראה לי ש-Crass מיליונרים, ככה שהוא הלך בדרכם עד הסוף.

      The Fiery Furnaces - Widow City

      אם שרדתם את המיון הראשוני, ואתם אכן אוהבים את הפיירי פרנסס, סביר שאתם מתחלקים לשתי קבוצות. הקבוצה הראשונה היא ההרפתקנית יותר – זו שאוהבת שינויים קיצוניים, בלבול וטירוף. חברי קבוצה זו נהנים לשבת ולשתות קפה קר במרפסת, אולם הרבה יותר כיף להם אם תוך כדי הלגימה המרעננת קופצת עליהם נינג'ה מהגג ועושה שיגועים. הקבוצה השניה מסתדרת טוב עם שינויים ובאלגן, אך זו לא הסיבה שבגללה הם אוהבים את הפיירי פרנס. הם מאוהבים במוזיקה של הפרנסס בגלל היכולות המלודיות והצליל הייחודי של האח מתיו, ובזכות השירה הישירה, הבטוחה בעצמה, והכתיבה המדויקת, ארוכה והאקדמאית של האחות אלינור.

      “Widow City”, האלבום החדש של הפיירי פרנסס, ידבר בעיקר אל חברי הקבוצה השניה. אמנם ההפתעות המוזיקליות שיש בו הן לא משהו שתמצאו בכל אלבום, אך בשביל הפיירי פרנסס אין כאן שום דבר חדש – אותם שינויי קצב ומעברים חדים, אותה מוזיקה מורכבת ומנופחת וקצת יותר דיסטורשן של גיטרות. אלינור עדיין עולה באש ומתיו עדיין גאון. הפיירי פרנסס לקחו את כל שעשו בחמשת האלבומים הקודמים שלהם – חידדו, עיגלו ויצרו לנו עוד אלבום משובח, שהדבר הכי לא צפוי בו הוא שהאחים לא המציאו את עצמם מחדש בו.

      Jens Lekman - Night Falls Over Kortedala

      רק בשבוע שעבר דיברנו כאן על הצפת חומרים בגזרה השוודית והנה מגיע אחד האמנים המרכזיים בסצנת הפופ של המדינה החיובית הזאת. בעצם, יאנס לקמן הוא יותר מעוד אמן שוודי "מרכזי" – במדינה שלו הוא כוכב-על. האלבום החדש והשני שלו (אם מתייחסים רק לאלבומי אולפן רשמיים), “Night Falls Over Kortedala”, הגיע למקום הראשון במצעד המכירות של שוודיה – משהו שבחיים לא יקרה בארץ לאמן ששר באנגלית, ומכניס למוזיקה שלו כמויות בלתי נתפסות של השפעות.

      מגיע ללקמן – האלבום החדש שלו ממשיך בדיוק מאיפה שהקודם המשיך. הוא עדיין דרמה-קווין שנזכר בנשיקה הראשונה ברומנטיזציה יתרה. בדיוק כמו פעם, הוא משתדל להכניס כמה שיותר כלי נגינה לכל שיר, בעיקר כי הוא מבין שבומבסטיות מהדרת את סיפור המסגרת וסוחפת את ההמונים. וממש כמו בעבר, הוא מבין שהאצלת סמכויות תורמת ליצירה, ולכן הזמין גם את שרה אסברינג מ-El Perro Del Mar וגם את Frida Hyvunen לתרום קולות רקע. שווה. כיפי. מרגש - המלך של שוודיה כבר אמרתי?

      M83 - Digital Shades Vol. 1

      המוזיקה של הצמד הצרפתי M83 תמיד הושפעה מאמביינט. לרוב, הקטעים שלהם מתחילים בעדינות מרחפת, רגועה, ואז מגיעה ההתפרצות, שמלווה בדיסטורשן שוגייזי. זו הנוסחה הכללית, וכמובן שיש להם רגעים שלא חופפים לכלל הזה, אבל עדיין, כל מעריץ של M83 יודע שיש בהם חצי בריאן אינו, וחצי מיי בלאדי וולנטיין.

      עכשיו, כמה חודשים לפני שיוצא לעולם האלבום הרביעי של M83 (הוא צפוי להגיע בינואר), אנחנו מקבלים טעימה של נדבך אחד בודד מהיצירה של הצמד: “Digital Shades Vol. 1” הוא אסופה של קטעי אמביינט בלבד, שהוקלטו במהלך 2006.

      אם מאזינים לאלבום הזה במערכת, הוא נשמע קצת צפוי – אלבום של M83 שלקחו ממנו את כל הכעס ואת כל האנרגיה. משהו להירגע איתו, שיהיה ככה ברקע ולא ממש יפריע. אם מאזינים לו עם אוזניות, מבינים כמה הוא יפה ופסטורלי. קשה לי לחשוב על משהו אידיאלי יותר לשמוע כשקוראים ספר על חוף הים – מצד שני, כבר עברו כמה שנים מאז שמצאתי זמן או רצון לקפוץ לים עם מגבת וחומר קריאה. מסקנה? מדובר באלבום מושלם לחובבי אינדי עם זמן פנוי – האחרים לא ירגישו אותו.

      Mum - Go Go Smear the Poison Ivy

      Mתm כבר לא עושים גליץ'. כמו רוב העולם, הם עברו הלאה – למחוזות אחרים, לכלים חיים. Mתm היא כבר לא אותה להקה מפעם - קריסטין ואלטיסדוטיר, עוד אישה איסלנדית עם קול ייחודי ומוזר, וזו שכל כך מזוהה עם הצליל החמים, החורפי והעוטף של Mתm התחתנה עם אייבי טר מאנימל קולקטיב ועזבה את להקת האם האיסלנדית. עכשיו נשארנו עם הצמד המקורי שהקים את הלהקה – גאנר ואורוואל, והם החליטו לא להיות מהלהקות הללו שאחרי שהסולן עזב אותן, מנסות למצוא לו מחליף שונה. כל הכבוד להם.

      שלוש שנים עברו מאז האלבום האחרון של Mתm, מה שבטח גם השפיע על השינוי הדראסטי בסאונד. בעצם, הם עושים היום מוזיקה שביסודה מקבילה לזו שהם עשו פעם, רק כמעט בלי האלקטרוניקה. המלודיות הן פחות או יותר אותן מלודיות, רק עם כלים חיים, ועם שירה עממית בהרבה. האווירה הכללית היא קודרת פחות, צבעונית יותר, וממש מקסימה.

      אין ספק, Mתm שלפו אצבע משולשלת כלפי כל המוני האנשים שהאשימו אותם שהם תמיד נשמעים אותו הדבר. הם יצאו מנצחים – " Go Go Smear the Poison Ivy” הוא עוד אלבום משובח ויחיד במינו שמגיע מאיסלנד.