באסה או קלאסה

סוף שנות השמונים היו ימי הזוהר של פס הייצור על שם סטוק-אייטקין-ווטרמן (מי שהפיקו את קיילי, ג'ייסון, סוניה, בננרמה ואפילו את הקאמבק של דונה סאמר. זוכרים את "This Time I Know it's for Real"? איזה שיר!), שהפכו את הפופ הרקיד שלהם - היי אנרג'י ושיקגו האוס מעורבבים עם מדלל טיפקס (בשביל הארומה וההתמכרות גם יחד) - לז'אנר השולט במצעדים האירופאים. בניגוד אליהם, מצעדי הניינטיז התהדרו בהגמוניה כמעט בלעדית מבית החרושת היעיל של מפיקי דאנס גרמנים.

הנטייה הרווחת והמאוד הגיונית היא לפטור את כולם, השלאגרים של ה-80 וה-90, כזבל מתכלה, שהוחלף בזבל מתכלה אחר, ולא מאוד שונה - בין "Be My Lover" של לה בוש, "Never Alone" של 2 בראדרז און דה פורת' פלור ו-"More and More" של קפטיין הוליווד פרוג'קט. אין הרי יותר מדי ניואנסים שמשתנים - ההפקה, הסאונדים בהם עושים שימוש, מבנה השיר ואפילו הלחן, היו כמעט תמיד זהים ולא בצורה מחמיאה.

אפילו להיטי ענק שהשתמרו עד היום, ואחזו בפרופיל גבוה יותר, כמו "It's My Life" של ד"ר אלבן, "Rhythm is A Dancer" של סנאפ ו"What is Love" של האדאווי, היו בנויים, פחות או יותר, מאותם שטיקים שבתגובה פבלובית גורמים לך מיד לחפש את הבופה. אלא שהכללות, מטבען, נוטות לעשות עוול ולהתעלם מהיוצאים מן הכלל שמעידים על הכלל. "Set You Free" של N-Trance, שיר שבכל מצב נתון, גם בזמן לוויה של קרוב משפחה, מביא אותי לאושר עילאי, הוא דוגמה ליורודאנס גלאט-כושר למהדרין, שהצליח לשבור את התבניתיות המסרסת של הז'אנר. גם "Mr Vain" של קלאצ'ר ביט, מהלהיטים המכוננים בעידן הזהב של עופר נחשון ברשת ג', הוא אקזמפלר לא קטן. זהו גליץ' לא ברור במטריקס שעל פניו נשמע כמו שארית האספסוף (עם קליפ שכולל - איך לא - רקדנים-שרירנים-כושים), אולם האזנה מדוקדקת יותר חושפת מלודיה בלתי ניתנת לעצירה - לכל הרוחות, זה שיר שכולו פזמון - בייסלייין קטלני, טקסט אדיוטי-אש שקשה להוציא מהראש והפקה יעילה (למרות קטעי הראפ המסורתיים והעילגים במבטא גרמני שמעיבים על הפזמון הופכים אותו מקלאסה לבאסה. אין מה לעשות).

אם מחפשים גרסה משודרגת ל"Mr. Vain", מוצאים אותה בלהיט היורודאנס המצטיין של שנות התשעים - "Rhythm of the Night" של קורונה. המכנה המשותף בין השניים הוא שפט שופ בויז בצעו את שניהם בסיבוב ההופעות של "Very" (אלבום ששדרג את היורודאנס לדרגת אמנות). מכנה משותף נוסף הוא שגם "Rhythm of the Night" מתנהג כאחרון להיטי פס הייצור הגרמני - קלידים צ'יזיים וביט מכונת תופים בנאלי - ומתחתיו מתחבאים רבדים עמוקים יותר; ההבדל הוא שאצל קורונה, מתחת למלודיה וההפקה, מתחבאת גם נשמה, כשהדבר הבולט ביותר בו, הוא השירה השחורה, שבאותה מידה יכלה להיכנס לכל טראק גראז'-האוס מן המניין.

גם הטקסט, המפתיע לכשעצמו שטוען שמהות החיים נעוצה בחיי הלילה - כמו נלקח מהקטלוג של הלייבל סטריקלי רית'ם, ומסכם שיר שאת ההתייחסות שלו עשה להאוס והגראז' של ניו-יורק, ולא לטראנס הגרמני. למעשה "Rhythm of the Night" הוא וריאציה אירופאית - כלומר בעלת מאפיינים של דאנס אירופאי ולא רק ברמה הגיאוגרפית - לפעילותם של טוד טרי, מאסטרז אט וורק ואריק מורילו. אני מכיר לא מעט אנשים שחושבים שמה שנכתב כאן עכשיו הוא חילול הקודש, אבל כנראה שאין להם מספיק הומור. אחרי הכל, זה הקצב של הלילה.