השכונתי של בר רפאלי

מאז ערב הפרידה המרשים של הלייבל FACT זצ"ל, נדירים היו המקרים בהם אלטרנטיבות ירושלמיות ירדו תל אביבה בכדי לשפוך את מרכולתם בפני תושבי "הבועה". הלילה(שישי) הדבר עומד להשתנות: הפאב/קפה/חומוס/חנות דיסקים "אוגנדה" יציג לראווה במועדון לבונטין 7 שלושה הרכבים ירושלמים מבטיחים (בעלי השמות הקיצונים הירושלמים הקלאסיים "עמרם הפסיכי", "מוג'הידין" ו"טפט"), שיפתחו צוהר לעשייה הירושלמית. כשמסביבו פאבים כמו הסירה, רוזה, סטארדאסט הוותיק וחנות התקליטים הסמי מיתולוגית "באלאנס", אוגנדה, שנפתח לפני כמעט כשלוש שנים על ידי איתמר ויינר ואורי קריסטל, הוא אולי נקודת הציון שמאפשרת לו להיות זה שייצג את עיר הקודש בתל אביב.

ההתחלה הייתה בכיוון שונה לגמרי: "חיפשנו, אני ואורי, משהו שקשור למוזיקה", אומר ויינר, בן ה-29. בסופו של דבר, הגענו למסקנה שמה שהכי בא לנו זה לפתוח חנות דיסקים, אלא שידענו שאם נעשה את זה, נצטרך לסגור אחרי חודש. אז חיפשנו פורמט שייתן לנו גם את החלום של חנות, וגם איזשהו מודל כלכלי סביר, אז פתחנו מקום שהוא גם פאב, וגם חנות וכו'. זה נבע מהצורך שלנו לחשוף אנשים לדברים חדשים, למוזיקה חדשה, אפילו שאני לא יכול לשים כאן 500 דיסקים ובקושי 200. אבל ה-200 שאני שם פה, יהיו אלו שמעניינים אותי, ושאני ארצה שאנשים יכירו". לצד הצורך לשים בפרונט אלבומי מהצד הפחות שקט של הסקאלה, ויינר גם מבין את הצורך בסוג של פשרה: "זו עדיין קומבינציה", הוא אומר. "אני לא אשים לאנשים בשישי בערב דיסק של פוחלץ, או בזמן של הקפה בבוקר דיסק של מייקל גירה. הרצון הוא לא להציק ללקוח, אלא רק לגרות אותו".

פתיחת המקום ששורד שלוש שנים, הביאה למיני התפתחות, שכללה הופעות במקום, בזארים מיוחדים בימי שישי בבוקר, ואפילו הוצאת אוסף. עכשיו גם מגיעה תורה של היציאה מחוץ לחומות: שיתוף הפעולה התל אביבי של אוגנדה אינו דבר של מה בכך. ההבדלים בין הסצנה הירושלמית לתל אביבית, הן באופיים של מקומות הבילוי והן באופייה של המוזיקה הסובבת אותם (ואל שניהם נגיע בהמשך), הביאו לא פעם בעבר להסתגרויות של כל עיר בד' אמותיה. אלא שמצבה של הסצנה האלטרנטיבית בעיר, לדברי ויינר, מחייב שינוי. "זה ברור שיש הבדלים בין הסצנות, ואפשר לדבר עליהם כמה שרוצים", הוא אומר. "גם על הלייבל שהייתי חלק ממנו, אק-דק, אמרו כל הזמן שהוא ירושלמי, ופתאום גיליתי שכולם עברו לתל אביב. כי בסופו של דבר, אוגנדה היא אולי בירושלים, אבל תל אביב היא המקום שבו אתה מממש את עצמך. הקהל שנמצא בה לא משתקע בה, הם באים ללמוד, ואחר כך עוזבים כי פשוט קשה למצוא עבודה כאן. יש סצנה, אבל אין בה דורות, אלא רק ילדים שמתחלפים כל שנתיים, כמו פקידות בצבא. אין משקע או העברת מקל, ואנשים באים לשנים הספציפיות שהם פה ואז עוזבים. אני לא אגיד לך שזה לא מבאס אותי בימים מסוימים, שאתה רואה שהדור לא מושך דור אחר אחריו, ואתה זה שתצטרך לגדל דור חדש. אבל זה כבר נהיה חלק מהעיר. עיר של מהגרים".

גודלה המצומק והארעי של הסצנה הירושלמית, כפי שמתאר אותה ויינר, עלול להביא למסקנה שהאתרים האלטרנטיביים המקומיים נלחמים בשיניים חדות ובאקדחים שלופים על כל לקוח מתחלף, בסגנון דארוויניסטי אכזרי. ויינר דווקא מעיד את ההיפך המוחלט: "זה ממש סוג של קיבוץ כאן", הוא מספר. "ירושלים היא שכונה, כמו שפלורנטין היא שכונה בתוך תל אביב. הכל מאד קטן, והסצנה מאוד ספציפית, ואם תתחיל לעשות אלימינציה על מקומות או לקוחות, לא תצא מזה. בנוסף, מאחורי כל המקומות, בין אם זה הרוזה או הבאלאנס או הסירה, ישנה אג'נדה לא כלכלית בבסיסה, יש מטרה שמניעה אותנו מעבר לרצון לפתוח את דוכן הפלאפל בבוקר וכל אחד הוא 'טיפוס' בפני עצמו. כולנו מכירים אחד את השני, כולנו חברים ואין אנרגיות רעות. אני לא יכול להגדיר את זה כפרגון, כי זה יהיה כמו לפרגן לאבא שלך, ברור מאליו שאתה מפרגן לו".

האחווה הפנימית עליה מדבר ויינר נראית כמו טריגר משמעותי, היות והיוצרים הירושלמים דומים אחד לשני באלמנט אחד בולט: קיצוניות שמתחילה בשמות (ראה "עמרם הפסיכי" – על שם הדי ג'יי הכושל, בן דמותו של אילן בן שחר, מ"העולם הערב" ו"מוג'הידין") וממשיכה בסגנון מוזיקלי בוטה, שאמנם יש בו הברקות, אך לעתים נוטה לתעוקת יתר על מוחות דואבים. "אני יכול להבין על מה אתה מדבר", מתייחס ויינר לסוגיה. "להקות כמו דה גירלז שבאו להופיע פה, לא תמצא בירושלים, כי הלהקות פה רוצות להעביר מסר ולומר משהו יותר קיצוני. אני לא יכול לדבר בשמם, אבל אולי זה כי הם מסרבים ליהנות בחיים, מתמכרים לסבל. גם ככה מי שרוצה להיות מוזיקאי רציני, לא יכול לבוא לירושלים, וכל מי שכן יוצר פה הוא סוג של ווירדו. הרי זה כולה כמה מקומות על מאות בודדות של אנשים. כמה אלבומים אפשר להוציא ככה? כמה הופעות אתה יכול לתת מול אותם אנשים בדיוק?" .

כאן בדיוק אנו סוגרים מעגל, ושבים לאירועי הלילה, שנובעים מתוך הצורך של האוגנדה לנוע במרחב: "אוגנדה קיימת כבר שלוש שנים", מסביר ויינר, "ותמיד יש כאן אירועים מיוחדים. אבל אני חושב שיש כאן דברים שעוד אנשים צריכים לראות ולהיחשף אליהן, לא רק בירושלים. אנחנו רוצים ללכת עם זה קדימה, כי זה משהו שלא צריך להיות ברמה המקומית. עכשיו, כשיש מקום כמו לבונטין 7 שיכול לשמש לנו כמו שגריר, אנחנו נשעתק כל ערב כל זה אליו". ואם למישהו היה ספק, ויינר מצהיר שאין לראות בכך אות לנדידת האלטרנטיבה מהעיר. "אם אתה רוצה לעשות את זה בשביל הכסף", הוא מסכם, "אתה צריך לפתוח רק בתל אביב. אני לא עושה את זה בשביל הכסף".

"עמרם הפסיכי", "מוג'יהדין" ו"טפט" יופיעו בלבונטין 7 בת"א ביום שישי, 19.10, 21:00.