בשנה ומשהו שזאק קונדון נמצא בחיים שלי הספקתי לכתוב עליו יותר מדי מילים. בכל פעם מחדש סיפרתי על כמה שאני מופתע ממנו - שהילד הזה, בקושי בן 21, גרם לי לאהוב מוזיקה בלקנית. אפילו האהבה הגדולה שלי לנוטרל מילק הוטל מעולם לא הביאה אותי לכזו שלמות עם הקטעים המזרח-אירופאים שלהם.
מרגע לרגע מתבהרת התמונה לגבי הגאונות של קונדון. זה התחיל ב-"Gulag Orkestar", אלבום הבכורה שלו תחת השם ביירות, ויצירת הפריצה שלו לחיים שלי. ב-"Gulag" עוד חשבתי שלא מדובר בהרבה יותר מילד נלהב, שבמקום להוציא את האנרגיות שלו על גאדג'טים וחוברות הלבשה תחתונה, משקיע את זמנו ברומנטיקה של מזרח אירופה הישנה, בכרכרות וסוסים, בכפור וצבעים דהויים. לא היה לי ברור אם קונדון מסתיר עוד הפתעות מתחת לשרוול המעיל-שואה-סטייל שלו. זה היה מיוחד, ססגוני, ושונה. כן. מדובר באלבום מצוין שאיחד בשלמות בין התרבות של הסבתות שלנו לאינדי אמריקאי רך, ושירים כמו "Postcards From Italy" יישארו איתי לנצח, גם אם לא ממש ידעתי איך, או אם בכלל, אצליח לעכל עוד נפלאות מהעולם של קונדון.
פואד סניורה באקורדיון
ואז התחילו לצאת כל מיני אי-פיז וסינגלים נוספים. ב-"Lon Gisland EP" היה את הקטע הכי טוב שקונדון אי פעם הוציא - "Elephant Gun" קוראים לו, ואיתו הבנתי שזאק הזה לא הולך לשום מקום. יותר מזה, הצליל הבלקני התחיל לגדול עליי, ופתאום מצאתי את עצמי מוריד ומנסה כל מני אומנים אחרים שאמורים להיות דומים לביירות. זו היתה שטות - את רובם המוחלט מחקתי - אבל לפחות הבנתי שאין לביירות מתחרים. מזל שלא הייתי לבד. מגזיני מוזיקה ובלוגים שונים לא הפסיקו את העיסוק בביירות לרגע, החל מתמונות והקלטות של הופעותיו השונות, דרך שמועות על פרויקטים עתידיים ועד חפירה בעבר המרשים של הילד.
את זה שקונדון עזב את התיכון בגיל 16 ויצא לחקור את אירופה כולם יודעים, אך גם לפני זה הוא הקליט לא מעט חומרים שצפים ברשת. פתאום, מצאתי את עצמי מחפש יצירות של ילד שהזדקן מוקדם מדי. רובן לא יצאו בשום דרך רשמית או פירטית וחלקן הקטן מפוזר ברשת. אפשר למצוא קטעים מתוך אלבום דו-וופ שהקליט, שירים שיצאו תחת השם 1971 ועוד כל מני נדירויות (זה בכלל התרגום הנכון ל"Rarities"?). האלבום היחיד שמצאתי במלואו (וגם הוא ידוע יחסית) הוא "The Joys of Losing Weight", שהוקלט כשזאק היה בן 15 תחת השם The Real People. כשהיה כל כך צעיר הוא עוד לא חלה בפטיש האירופאי, והאלבום הזה מכיל שירים שלגמרי היו יכולים שירים של ביירות, רק שבמקום כלי נשיפה והפקות מנופחות, המלודיות מורכבות מאלקטרוניקה זולה. נשמע לכם רע? הייתם מתים. מסתבר שכל מה שזאק נוגע בו הוא זהב.
כאילו בכדי להדגיש את הפער ההפקתי בין קונדון של פעם לזה של היום, כשלושה חודשים אחרי שגיליתי את The Real People הגיע האלבום החדש והשני תחת השם ביירות, "The Flying Club Cup". מדובר באלבום הראשון של זאק עם להקה שלמה מאחוריו, ובעזרת סידור הכלים המדויק של אוון פאלט, האיש שמאחורי Final Fantasy, קיבלנו יצירה מלאה, מסודרת ומעולה.
אל תפספס
הפצצה אוורירית
קונדון, שהקליט את האלבום בפריז, טוען שהוא מושפע יותר מצרפת הישנה ומהשנסון ושהיוקליילי שפעם היה צמוד לו לווריד, הוחלף בפסנתר. אני מבין את עניין הפסנתר - קשה להתווכח עם זה - אולם בקשר להשפעות הטענה לא ממש ברורה לי. מדובר באותה המוזיקה שהיתה ב-"Gulag", רק שכאן היא הרבה יותר מאווררת. נכון, אולי בחריצים שהתפנו הודות לאוורור השתחל קצת עשן סיגריות, אך מכאן ולשנסונים הדרך עוד ארוכה. בעצם, ההבדל המוזיקלי המשמעותי ביותר באלבום החדש הוא הירידה דרסטית במאזן הכבדות הבלקנית לטובות מלודיות פופיות (האמת, יכול להיות שסתם התרגלתי ושמידת הצועניות בסאונד נשארה זהה).
הלהקה שברקע ושלל כליה (מכלי נשיפה מגוונים, קסילופונים וכלי הקשה, אקורדיון, מיתרים רבים ומי יכול לנחש מה עוד) לא הרחיקה את קונדון מהמאזינים - ההיפך הוא הנכון. הוא מעולם לא היה נשמע נינוח, אינטימי וקרוב כל כך כמו שהוא ב-"The Flying Club Cup". הקול הגבוה שלו מסתלסל כמעט בכל רגע באלבום, לעיתים הוא בודד, ברגעים אחרים הוא משתכפל אין סוף פעמים. הוא מדהים בבלדות פסנתר כמו "Un Dernier Verre" ומבריק בהמנונים כמו "Nantes". מה שבאמת מרשים, הוא שבכל אחד ממיליון הראיונות שנערכו איתו, הוא שפך שלל שמות וכיוונים שמהם הוא מושפע, ובכל זאת הוא מצליח להישמע כל כך ייחודי, כאילו שהמציא את הכל לבד.
ביירות, "The Flying Club Cup"
(BNE, Ba Da Bing)
