זכר אגפא

המסך של "רק כלבים רצים חופשי" מלא באסי דיין, למרות שהוא רק כתב את התסריט. זה לא מספיק לאורין מוריס

אורין מוריס
21/10/2007

הגיבור האמיתי של הסרט "רק כלבים רצים חופשי" אינו נראה על המסך לאורך הסרט כולו, אבל באורח כמעט פלאי כל אלמנט בסרט הלא-מאוזן הזה מאזכר אותו. אסי דיין אמנם לא מביים או משחק בסרט, אך רוחו שורה עליו.

אסי דיין, כמו כל האמנים הגדולים, הוא אדם עתיר ניגודים. מצד אחד, נוכחותו הקולנועית נושאת עימה תמיד איזו הכתמה של טשטוש. החל מדיקציה משובשת, שגובה מאמץ תמידי מהצופה, וכלה בלאות מסוימת של הגוף. מצד שני, במקביל לתופעות לא מושכות אלו, קשה להתעלם מהסמכות השקטה והכובשת שיש בו ומהאופן שבו הוא מחזק את השחקנים לצידו - מפנה להם מקום - בניגוד לקונבנציות המשחק כפי שהן נתפסות במקומותינו. כך גם בסרט זה, למרות היעדרותו, דיין משמש כנקודת המשען העיקרית של השחקנים: זה ניכר במיוחד אצל ליאור אשכנזי, שנדמה לעיתים כאילו הוא מצליח לחקות את המניירות המגומגמות של המקור.

אבל אלה הדברים הטובים והמעניינים הכמעט-יחידים שאפשר לומר על "רק כלבים רצים חופשי", משום שהוא סרט שאין בו שליטה או ריסון. כל שחקן בו לוקח את הטקסט למקום לגמרי אחר: אשכנזי מנציח בעיקר את דמותו של דיין על ניגודיה – מצנחן יפה בלורית ועד למחלקות הסגורות של בתי החולים; אלון אבוטבול בהופעה אקספרסיוניסטית ווירטואוזית חוקר בו את המתח שבין שחיתות לתום, בצורה שאינה מתיישבת כלל עם התימה של הסרט. לעומתו, זורר עמלה על הופעה מדודה וריאליסטית. רגע המפגש ביניהם נרשם כמפגש בין שני ז'אנרים ולא בין שני אנשים מיצירה אחת.

מאחר שהחומרים כשלעצמם הם חזקים, נדמה שהפספוס הוא במלאכת הבימוי של ארנון צדוק, שלא השכיל להביא את שלל איבריו של הטקסט הדייני לכדי תפקוד הולם ומתואם. עצם הרעיון של עבודה עם תסריט של יוצר שהוא "אוטר" (כותב-במאי) הוא כנראה בחירה לא מוצלחת, במקרה זה בעיקר משום שהתסריט של דיין מתכתב בעיקר עם היצירה הדיינית: חבורת ה"ערסים" הקומית דומה לזאת מ"שמיכה חשמלית", החברותא הצנחנית דומה לזאת של חבורת החיילים מ"אגפא", והאישה שעוברת פגיעה מינית מאזכרת את הופעתה הבלתי נשכחת של אביטל דיקר מאותו סרט.

"רק כלבים רצים חופשי" יעניין בעיקר את מי שסקרן ליצירתו ודמותו של דיין, גם אם במחיר של הנאה לא צרופה. כסרט לגופו, קשה לי להמליץ עליו. נקודת הסיום של הסרט מעלה תחושה כי דיין העמיד את אחד הווידויים האישיים ביותר שלו על המסך ואשכנזי מעביר את זה בעוצמה. הסרט נחתם בשיר שאשכנזי מקריא ונדמה שהנמען שלו הוא איזה אב גדול שמרחף מעליו בשמיים וכל הכאב של דיין הבן עובר בו. אני מקווה שזו אינה חתימתו של דרכו הקולנועית של אסי דיין עצמו.

*

הערה לסיום: אני לא יודע אם זה מפריע רק לי, אבל מתי לעזאזל ילמדו יוצרי קולנוע מקומיים לצלם דלות או עוני בלי שיראו את עבודת הארט – שעברו עם השפכטל על הקירות, על מנת לתת רושם של קילוף והזנחה? או שמוצאים לוקיישן שאכן יש בו עוני ומוותרים על שליטה מסוימת בחלל ובתאורה, או שעובדים באולפן, מוותרים על הדגשת החלל ומתרכזים במה שעובר על הדמויות. העוני והביתיות בקולנוע העלילתי הישראלי תמיד נראים טוב מדי, מעובדים ומסוגננים. מה, אף אחד פה כבר לא זוכר איך זה באמת מרגיש להיות עני?

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully