פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      יבשה

      החדש של פי ג'יי הארווי כל כך משעמם, שחבל שלא עשו ממנו פסקול לוידאו ארט. אחי רז מתנחם בבלק איינג'לס ובFאנק פיני

      PJ Harvey - White Chalk

      צריך סבלנות של חמור בשביל להגיע עד הסוף עם החדש של פי ג'יי הארווי. גורם ההפתעה סוחב בערך שלושה שירים, עד שהתקליט הסהרורי הזה מתאדה באיטיות בחלל הסלון, עד שהוא הופך לקרדית ומשתקע במרווחים המגעילים האלה בין הבלטות. אני מנסה לחשוב מה ההצדקה של תקליטים שכאלה. כלומר, לא בא לערער על חשיבותם עבור המעריצים השרופים, או הנחיצות התרפויטית שבהקלטתם עבור האמנים; רק על מקומם באקלים המוזיקלי הסואן של ימינו. במה חטאה חברה נחמדה כמו יוניברסל שעליה לנסות ולשווק עכשיו כותר מוזר ולא קומוניקטיבי שכזה? מה הקשר שלו לביזנס שלהם, כלומר אינטרטטיינמנט? במובן הזה, כלומר - גם במובן הזה - "White Chalk" הוא מוצר אנכרוניסטי.

      פעם, כשפופ סטארים היו מקבלים את הקוקיה ומחליטים להוציא מוזיקה ללווייתנים, לא היה שום מוצא אחר פרט לאריך נגן ביוניברסל. מדהים, אבל מצד שני, אז גם היו את המשוגעים עם הזמן להתעמק בזה. היום, כשחוט המחשבה שלנו כל כך קצר, צעד שכזה מקבל טוויסט אגו-מניאקי חריף בהרבה. האמת שזה אפילו לא אשמת אף אחד - אם אתה לא גר באיזה מצפה בערבה, פשוט אין דרך לעכל דברים כאלה היום. עם קצת יותר מעוף ומחשבה, החומר הזה היה הופך לאיזה מיצג פלאש ארטיסטי באינטרנט, שוואלה, בהנחה שאנחנו לא כאן בשביל הכסף, לפחות היה מרחיב את רדיוס הפגיעה של החומר הזה והדיבור סביבו, במקום לצמק אותו.

      פי ג'יי הארווי, "White Chalk" (הליקון)

      The Black Angels – Passover

      התקליט המלא הראשון של הבלאק אנג'לז יצא בשנה שעברה, אבל מכיוון שגיליתי אותו רק לא מזמן, ולא הצלחתי למצוא התייחסויות אליו בעברית, נראה לי לגיטימי לחפור בו קצת. האמת היא שלא הייתי טורח כלל וכלל אם לא היה נדמה לי שיש להם סיכוי טוב מאוד לתפוס דווקא כאן. משהו בגישת האבו-נפחא הדרמטית שלהם לפסיכדליה מרמז שיש בסיס מוצק למשא ומתן עם האוזן השלישית. וגם השם הסקסי של התקליט, כמובן.

      אחת הסיבות האפשריות לאנונימיות היחסית של האקט הזה היא ש"פאסובר" יצא ב"לייט אין דה אטיק" - לייבל שמתמקד בימי חול בעיקר בהוצאות מחודשות, וכנראה לא ממש יודע איך מוכרים אנשים שאשכרה חיים כרגע. חבלצ'יק, כי בשביל למכור את הבלאק אנג'לז לקהילת האינדי העכשווית לא חייבים להיות שועלי שיווק גדולים. להקות כמו קאסאביאן ואינטרפול כבר פועלות בהצלחה על השביל שמאוכלס בוולווט אנדרגראונד, ג'וי דיוויז'ן, ג'יזס אנד מארי צ'יין וספיריטואלייזד. השארם הטקסאני של האנג'לז הוא ערך מוסף במקרה הזה, ומעניק להם מעט מהארומה האותנטית, המיוסרת-אך-באופן-אגבי, שחסרה אצל רבות מלהקות הדור החדש. איכשהו נראה לי שהתקליט הבא שלהם יהיה ממש גרוע, ככה שזה עכשיו או לעולם לא.

      The Black Angels - Passover
      (Light In The Attic)

      Rhythm Funk Masters - Afro-American-Arctic

      קשה לחשוב על שם גרוע יותר מרית'ם פ'אנק מאסטרז. אולי פסח גרופר, נגיד, אבל גם זה רק אחרי משהו כמו שעתיים של מחשבה. בכלל, יש משהו לא אלגנטי בלהכריז על ההתחלה איזה מוזיקה אתה עושה, ועד כמה אתה טוב בה. אבל ללהקה הנחמדה הזאת יש את האליבי המושלם: הם פינים. ופינים, כידוע, לא דופקים חשבון. לבנים כמו יוגורט, מתאבדים כאילו אין מחר ותוקעים בחצוצרה כמו כושים. האמת, לא כדאי להשחית יותר מדי מילים על התקליט הזה. לא מדובר באיזה מאסטרפיס, אלא בחתיכת אפרו-פ'אנק לבנבן מהפופיק, שמלבד הכבוד שהוא עושה למורשת השחורה, גם מצטט את המאסטרו המקומי ג'ימי טנור. האטיטיוד קליל, העיבודים חכמולוגיים, מראי המקום כבדי משקל, והשורה התחתונה מתגמלת. מהרו להוריד, המהדורה מוגבלת. סתם, היא לא.

      Rhythm Funk Masters - Afro-American-Arctic
      (Diamondi)

      הבלוג של שוק בצלאל

      וואקסידרמי הוא בלוג שמוקדש למוזיקה איזוטרית שמקורה בווינילים שלוקטו במכירות חיסול, שוק בצלאל וכדומה. מי שנגנב מדברים כאלה, ייגנב גם הפעם. מי שלא, שיתלונן במשטרה.