קטן, אבל יש בו המון: לואיס גוזמן - נו, ההוא מהזה

לואיס גוזמן (הוא עצמו מעדיף להיקרא לואי) נולד בפוארטו ריקו אולם גדל בגריניץ' ויליג', מאחר ואימו החליטה לעקור לניו יורק כרבע שעה לאחר הולדתו. הוא זכה למלא שלל תפקידי שוטר ופושע עוד בראשית ימיו כשחקן, עקב חזותו הקשוחה ופרצופו המחוספס. לאחר תפקיד קטן של עובר אורח ב"נס ברחוב 8", תפקיד מעט יותר גדול בסרט ההמשך ל"קרוקודיל דנדי", ותפקיד בסדר גודל בינוני-פעול ב"גשם שחור" של רידלי סקוט, החלו הצעות העבודה לזרום לעברו דווקא מכיוון המסך הקטן; כך יצא שסדרות מצוינות כגון "חוק וסדר", "רצח מאדום לשחור", "NYPD", "אוז" ואפילו "ווקר טקסס ריינג'ר" יכלו להתהדר בפרצוף המעניין שלו לפחות בפרק אחד (כל אחת). אם כבר טלוויזיה כדאי להזכיר שהשנה הוא שיחק תפקיד (משני) גם בסדרה הכושלת (אך המרתקת) של HBO, "ג'ו מסינסנטי", והיה פגז כהרגלו.

רק בשנת 1993, עם ליהוקו לסרטו המעולה של בריאן דה-פאלמה "דרכו של קרליטו", התחיל גוזמן להיות מפוענח על ידינו כ"צ'יקנו המוזר הזה שמשחק במלא סרטים", בעיקר אם הם של סטיבן סודרברג או פ.ת אנדרסון (גוזמן הוא שחקן קבוע אצל שני הבמאים המצוינים האלה, שמשתמשים ברב-גוניות שלו כל פעם באופן אחר ומעניין). המבטא הלטיני שלו יכול להפחיד ולהצחיק באותה מידה (תלוי איזו דמות הוא משחק – ב"מחוץ לחוק" של סודרברג, למשל, הוא קורע), על אף שגוזמן יודע גם לשמור על איפוק ולא להחצין אותו (כמו התפקיד המרגש שלו ב"The Limey"). יש לו כרס בה – אם רק תתנו לו את ההזדמנות - הוא משוויץ עם חולצות פתוחות וחולצות בטן, הוא כבר בן 50 ונראה כאילו המצח שלו מגיע למקומות חצי שעה לפניו.

די ברור ששלישיית המבוגרים בשעשועון "מה ילדים יודעים?", משמשת בעיקר כתפאורת רקע, היות והילדים שמביאים לתכנית (וסטנלי ספקטור בראשם) הם לא פחות מגאונים - הילדים יודעים את זה, המנחה הלא מרוכז (פיליפ בייקר הול) יודע את זה והמבוגרים יודעים את זה. כולם, חוץ מאולי לואיס, שהגיע לשעשועון במטרה להרוויח כסף, ומתעקש לנצל עד תום את חולשתו של סטנלי המסכן, שרק רצה להשתין. אמנם מדובר באחד התפקידים הקטנים ביותר של גוזמן, אבל בתוך כל הצבעוניות הקיטשית של סט השעשועון, קשה לפספס את הפרצוף שלו.

פצ'אנגה (גוזמן) מעריץ את קרליטו בריגנטה (אל פאצ'ינו) עוד מהימים בהם היה סוחר בהרואין עם רולאנדו. הוא מרגיש שההסתובבות עם קרליטו ברחוב מועילה פלאים למוניטין הרחוב שלו וסוללת לו את הדרך לדרגים הבכירים. רק לאחר שקרליטו מחליט שלא להרוג את בני בלנקו מהברונקס (בניגוד לעצת פצ'אנגה שחושב שזה יהיה נורא כיף, "כמו בימים הטובים"), ההערצה גוועת והדיבור שלו מתחיל להתקלקל, עם משפטי דג-רקק טיפוסיים בנוסח "קרליטו נהיה רך, הוא לא דואג יותר לעסקים שלו". עד סוף הסרט, בכל אופן, פצ'אנגה יגלה שבחיים, קל וחומר כל עוד אתה חי, אתה תאלץ להתמודד עם תוצאות מעשייך.

מונטל (דון צ'ידל) הוא שוטר רציני. למרות שאין לו אידיאולוגיות גדולות בנושא שימוש בסמים, הוא נחוש בדעתו לדובב את אדוארדו רואיז (מיגל פרר, מועמד רציני לאחד המדורים הבאים) על מנת לטפס גבוה יותר בשרשרת המזון של המפיצים והסוחרים. ריי קסטרו (גוזמן) שותפו, הוא אולי שוטר לא פחות רציני, אך ההתעקשות שלו לספר בדיחות לא מצחיקות והגישה הרגועה שלו אל מול הלחץ והרצינות של מונטל, מרמזות בעדינות על עתידו השחור. באופן פרדוקסאלי זה בדיוק מה שיגרום למונטל לקחת את המלחמה שלו בארגוני הסמים עוד צעד קדימה.

ג'קופו (גוזמן) חי את רוב חייו כגנב, כשאהבתו האמיתית נתונה למטבעות זהב. רק כאשר אדמונד דאנטס מבצע עבורו מחווה אדירה ומחליט שלא לפגוע בו, למרות שהוא יכול - ועל פי ההגיון גם אמור – לעשות זאת, מגלה ג'קופו את המונח "כבוד" ומחליט להקדיש את חייו לדאנטס. לימים, ג'קופו ישחק תפקיד מרכזי במזימתו המתוחכמת של דאנטס ויעזור לו ללמד את פרננד מונדגו לקח חשוב. קצת מוזר לראות את גוזמן במסגרת שאינה קשורה למאפיה, למשטרה, או למאה ה-20, אבל היי, שחקן טוב הוא שחקן טוב.