הנסיון לספק תקציר קוהרנטי של אירועי "סיפורי האוטורי" חושף אמת עצובה: טרילוגיית הסמוראים היא בעצם טלנובלה (טרילוגיה אלק - שני ספרים נוספים כבר פורסמו באנגלית ואפשר לצפות שיהיו גם פריקוולים). תיאורי הקרבות האכזריים, הבגידות מסמרות השיער, כריתות האיברים המתוארות באגביות טרנטינואית כמעט מתגמדים לעומת האהבות הבלתי אפשריות, הקשרים האינטרסנטיים והקנוניות שכל אחד מהגיבורים מעורב בהם.
העלילה מתרחשת בארץ דמיונית המחולקת לשלושה מחוזות: מזרח, מערב והארץ התיכונה. הספר הראשון נפתח עם הצלתו של הגיבור, לוחם צעיר בשם טומאסו, על ידי האציל-לוחם-איכר-אידיאולוג שיגורו, לאחר שכל משפחתו נרצחה. שיגורו, בן לשבט האוטורי, מחליף את שמו של הפעוט המבועת לטקאו ומייעד אותו להיות היורש שלו, כשהוא מאמן אותו לא רק בתורות לחימה קונבנציונליות אלא גם עוזר לו לפתח כישורים שהיו חבויים בו בשל שיוכו מלידה לכת סודית ואכזרית של מרגלים ומתנקשים שנקראת "האחווה". טומאסו/ טקאו מתאהב בקאדה, הקרויה גם ליידי שירקאווה, שהוחזקה כבת ערובה בטירתו של ראש שבט טוהאן, אך זו מיועדת להיות אשתו של שיגרו, שבכלל מנהל רומן סודי ארוך שנים עם ליידי מרויאמה, אותה אמורה קאדה לרשת. בקיצור, הכי "היפים והאמיצים" גרסת הקימונו. בין הארבעה מתקיימים קשרי דם ונאמנויות סבוכים והם מוקפים הן ברשתות של אינטרסים, מעגלי נאמנויות ובגידות, והן בנציגים משבטים שונים שנשתלו בין הטירות והאחוזות השונות בכדי לרגל, לסכסך ולעיתים גם לרצוח כדי לשמור על הסטטוס-קוו הקיים בין השבטים.
מבולבלים? העניינים רק מסתבכים ב"נוגה הירח" (החלק השלישי בסדרה). הקונפליקט בין רוח וחומר (יען קיטש מול קרב) הוא אחד הבולטים בספר דנן. עם מות "דור המייסדים" של הטרילוגיה, הבמה מתפנה עבור הצעירים הפוחזים טקאו וקאדה שאמנם מיטיבים לאחוז בחרב וניחנו בלהט ואובר-דרמטיזציה שמאפיינים טינאייג'רים אבל דמויותיהם מעט אנמיות בכדי להחזיק את העלילה. מה שמותיר אותנו עם עשרות הופעות אורח של דמויות משנה אקסצנטריות ברמה כזו או אחרת, שאמורות לקדם את העלילה (כשאין קרבות).
נינג'ה טיון
אז מה כן יש בספר? קודם כל הרבה יותר אקשן - רוחו של טרנטינו לא סתם מרחפת לה מעל, אלא ניכר שהמחברת ליאן הרן שכללה את כשרון התיאור שלה, והחלק השלישי הוא הרבה יותר מהיר, מדמם, ושש אלי קרב משני הספרים הקודמים. מצד שני נוגה הוא הירח ושני היורשים המלנכוליים מורשים לממש את אהבתם לזמן קצר בלבד. במהלך רוב הספר השניים נאלצים להתמודד עם רצף של צרות קאדה נחטפת, טקאו נבגד, קאדה סובלת, טקאו נפצע, טקאו פוגש בני-דודים, נזירים, מנודים ופיראטים שאת חלקם הוא הופך לבעלי ברית ושותפים לפשע. בעוד הוא נע ונד ברחבי הממלכה ומניף את חרבו ללא הרף, קאדה הופכת לאסירה של אציל אכזרי ומעורער (בשם לורד פוג'יווארה - הנבל הכמו-גותי של הספר) ולאורך רוב הספר היא כלואה בארמונו. אבל אל תדאגו יופיה מתגבר ככל שהיא סובלת, ממש כמו כישורי הלחימה הביוניים כמעט של אהובה שמשתכללים לאורך הספר.
בין לבין, הסופרת מתעקשת לטפטף את האידיאולוגיה שלה מסרים של שלום, שוויון ואהבה נושבים בין דפי הספר כאילו הארץ התיכונה היתה וודסטוק ולא מקום שעוצב ברוח קוד הסמוראים (לייט) ויפן הפיאודלית, שם אנשים כביכול נרצחים, מעונים ומתאבדים על כל צעד ושעל.
יותר מכל, "נוגה הירח" מדגיש ביתר שאת עד כמה הרן מושפעת מ"שר הטבעות", סדרת "הארי פוטר" וגם מ"סטאר וורז" ואת הקלילות בה נשתלים אלמנטים משלושת מגה-סדרות אלו ב"יפן הסמוראית". טקאו, ממש כמו הארי פוטר ולוק סקייווקר מסומן כבעל כשרונות על-טבעיים, את שרביט הקסמים ואת חרב הלייזר מחליפה ג'ארו החרב שניחנה בכוח רצון משל עצמה שמחליפה צבעים בקרב ואפילו מדברת לפעמים. פירוטכניקה סמוראית? דיסקו שינטו? הפרקים הבאים יגידו.
"נוגה הירח - החלק השלישי בסדרת 'סיפורי האוטורי'" מאת ליאן הרן. תרגום: ג'וד שבא. הוצאת כנרת