עזוב אותם אריאל

בכתבה ששודרה אמש ב"חדשות 10" נראה אריאל זילבר נינוח ומחויך מאי פעם, ממש לא נרגש ממקהלת התרנגולות המצקצקות - ובצדק. "טוב יעשו העורכים המוזיקליים לו ימנעו מלהשמיע שירים של אריאל זילבר", צוטטה אמש יו"ר מועצת הרשות השניה נורית דאבוש. נו באמת. החרמות אמנותיות על רקע אידיאולוגי הן עניין סבוך. מחד, הקריאה לחרם היא בריונית כשם שהיא נפטלינית, אטומה כלפי עצמאותה של היצירה מרגע שעזבה את יוצרה וכמובן בו זמנית גם מחזקת את מושא החרם בכך שהיא מגדרת אותו. מאידך, כשעורך מוזיקלי שם שיר של אריאל זילבר, בהכרח צפים ההקשרים הפוליטיים במוחו: "בחמש קם ציד ויצא את ביתו, לכיכר צעד ודרך קשתו...". גם אם מחליט העורך להימנע לחלוטין מקישור אידיאולוגי, ההחלטה להשמיע או לא להשמיע מקיימת אותו בכל מקרה. המסקנה: הכרזה על חרם היא מסוכנת ומטונפת. אי השמעה בפועל היא הבעת עמדה לגיטימית של פרטים נגד או בעד פרטים אחרים.

אף שאינו ממש צופה עליהם, "מצפה גבולות" בו נערך פסטיבל "אינדי נגב", ממוקם אכן בין מעברי הגבול קרני לרפיח. "פסטיבל מוזיקה אלטרנטיווית בסוף העולם", הגדיר זאת בן שלו ב"גלריה". סוף העולם שלנו, נמצא במרחק של פחות משעתיים נסיעה, כולל עצירה לשופינג ב YELLOW. ה"מוסיקה אלטרנטיווית" כללה, בין היתר, את יהלי סובול ומלכת הפלקט – אנשים שהפלייליסט אינו זר להם.

היה כיף, מהסוג שמחמם את הלב: אוכל ביתי וזול, ריקודים עד הבוקר, תינוקות של היפים כרוכים על הוריהם. מאה אחוז אנשים טובים ויפים. כמו שכתב שלו, המארגנים יבדל"א ציפו ל- 400, 500 איש וקיבלו, לפי השמועות, 1500 משלמי כרטיסים סך הכל, לאורך סוף השבוע. קשה להשבית את השמחה אבל מה זה 1500 אנשים? זה קהל סביר להופעה אחת או שתיים ב"בארבי" או ב"זאפה". 1500 איש באירוע מרכזי של סצנה כלשהי, לא משנה איזה, זה קומץ, זה מיעוט חסר חשיבות, זה לא עובר אחוז חסימה באמנות או בחברה. תחת הערבה הקופחת, במתחם בוץ יפהפה שיותר מכל מזכיר עיר נבטית עתיקה (ומיועד בפועל לפעילות חווייתית של סיטוט לבני-אדמה) נראתה ה"סצנה" הזו כמשהו שקיים עכשיו, אבל יכול גם להיעלם בלי שמישהו ממש ירגיש.

אחרי גיבור הרייטינג של השבוע שעבר, החתול של "טיב טעם" ("הלוחש לעופות") , הפציע אמש כוכב חדש, הלוא הוא החתול של הכנסת, הלוגם בלילה בכיורי הלשכות. חתולים שותים בלילה, לא נשמע קולם, והם אינם מבדילים בין כיור סתם לכיור הנבחרים. כולנו מכירים את "חתולי האוניברסיטה", את "חבורת חתולי שוק הבשר" שבכרם התימנים בת"א, את "חתולי הסלעים" של צ'רלס קלור ואת כל שאר חתולי ישראל. הגיע אכן הזמן שאלו יקבלו את הכבוד הראוי להם, כמלווים של חיינו כאן במזרח התיכון, אנטיתזה מושלמת לרחש-בחש העסקני שלנו, מנמנמים בקבלה מושלמת על מכסה המנוע או בכיור הכנסת.