בסרט "The TV Set" - עוד הפקה מוצלחת של ג'אד אפטאו שמתרחשת כמתבקש - על סט של סדרת טלוויזיה, מגלם דייויד דוכובני תסריטאי ערב הפקתו של פיילוט לקומדיה שהרשת המשדרת והמממנת תולה בה תקוות. הניגוד בין החזון הקודר והמאופק שנרקם בתסריטו לבין הזלזול בקהל והמרדף האובססיבי והמוגזם של החליפות אחרי הרייטינג, גורם לה להיראות, בסופו של דבר, כמו עוד קומדיה סטנדרטית עם משחק מוגזם, שעל ידו גם רובי דואניס היה מרגיש כמו רוברט דובאל.
אחרי צפייה בשני הפרקים בעונה החדשה, השישית במספר, של "החיים זה לא הכל" הבייבי של דניאל לפין ("זהו-זה", "לילה גוב", "יצפאן") בכיכובם של אבי קושניר וענת וקסמן קשה שלא לחזור אל אותם רגעים בהם בן דמותו של דוכובני נחרד מהלינץ' שעובר הטקסט שלו בידי המימיקות הגרוטסקיות של שחקניו; חרדה דומה, מהולה במבוכה וחוסר נעימות, אפפה אותי במהלך חלקים נכבדים בסצינות המשותפות של וקסמן וקושניר, שיורים את הרפליקות שלהם באמינות של סוכני "הרבלייף".
עד היום קשה לי להתנער מהטראומה של אותו יום עצמאות, כאשר בין צלע טלה לקבב רומני, בעוד על מסך הטלוויזיה מוקרנת לה הופעה מיוחדת של להקת מיומנה, הסתנן לו מבעד לצללים אבי קושניר ומיקרופון מדונה לצווארו והותיר אותי מצולק עד לרגעים אלה. קושניר - אזכור זאת ככל הנראה עד יום מותי - רקד, תופף וקרא קריאות שבטיות, כשעל פרצופו אותו מבט חדגוני שלמדנו להכיר עוד מתקופתו בצמד הבטלנים, עבור ב"זהו-זה", "רוקדים עם כוכבים" ו"החיים זה לא הכל". זה היה נורא.
קשה להבין, אם כן, מדוע דווקא קושניר הוא זה שעל כתפיו שעונה קומדיה כמו "החיים זה לא הכל"; כיצד המשחק התיאטרלי ונטול האמינות שלו למה לכל הרוחות הוא מתעקש להנחיל למצלמה שמולו שיטות משחק מתקופת הקומדיה דל ארטה? - מצליח להוליך אותה לעבר תקדים בל יאמן עבור סיטקום מקומי פורמט שנוהג להיכשל כאן פעם אחר פעם. לא פעם במהלך צפייה בסדרה הזו יצא לי לתהות מה היה קורה לה אם רק העזר שכנגדו, עידן אלתרמן, היה מחליף אותו. אלתרמן הוא לא רק קומיקאי טוב יותר מקושניר, הוא גם שחקן קומי ויש הבדל עדיף; ולראייה, הסצינה מהפרק אמש, בה הוא מדגים כיצד אישיותו כל כך חדלה, עד שדלתות הסופר האוטומטיות אינן נפתחות בפניו.
העונה השישית מקבעת את מעמדה של "החיים זה לא הכל" כסדרה הקומית הישראלית המצליחה ביותר בכל הזמנים, ועל כך מגיעות השתחוויות מכאן ועד ראש פינה לדניאל לפין, שמבצע את הבלתי יאמן. בכל פרמטר שש עונות של כתיבה קומית הן הישג טלוויזיוני עצום. היום היא אולי נראית מיושנת, אבל הלוואי על כל משכפלי לארי דייויד המקומיים את היציבות והביטחון שיש לה; את המקום שהיא הצליחה לתפוס בתוך לוח השידורים והקהל הנאמן שלה. אלא שאחת הבעיות הקשות של "החיים זה לא הכל", מלבד הנוכחות המעיקה של קושניר והמקום שאליו הוא סוחב את ענת וקסמן, היא דווקא הוותק שלה העובדה שכאשר היא החלה צחוקים מוקלטים עדיין היו נהוגים ושמניירות מייקל ריצ'ארדסיות היו תו תקן. בינתיים אנשים הפסיקו לחפש את סיינפלד הבא, לדקלם מונולוגים למצלמה או לדאוג למכנים משותפים והחלו להתפרע. אפשר להגיד הרבה דברים על "החיים זה לא הכל"; פרועה היא לא.
ביותר מדי סצינות במהלך הפרק חשתי שבידיים אחרות הטקסט של לפין אין ספק שהאיש יודע להצחיק (ע"ע קבוצת התמיכה לאנשים בעלי חרדת טיסה) - היה יכול להפוך לקומדיה טובה ונועזת יותר, ובוודאי פחות צפויה וצעקנית (מישהו חייב להסביר לקושניר שכשמרימים את הקול הבדיחה לא הופכת למצחיקה יותר); היפטרות מהצחוקים המוקלטים, דינמיקה טבעית יותר ובלתי מעושה ברגעי הזוגיות, קצת פחות פארסה בדמות של קנובלר ועוד קצת מהאינטימיות המטרידה של אלתרמן ויעל לבנטל על חשבון קושניר את וקסמן וכבר התקדמנו לעבר עתיד טוב יותר. מה שכן, כושר ההצלחה הפנומנאלית של "החיים זה לא הכל" מוכיחה שאולי הם בכל זאת יודעים מה הם עושים.
"החיים זה לא הכל", יום שלישי, 22:10, ערוץ 2
****
רגע לפני שראיין גיגס הראה שגם בכדורגל שלושים הוא העשרים החדש וליגת האלופות יצאה לעוד מופע טלוויזיוני מבדר, נתן מודי בר-און את המונולוג הכי מרגש וכן ששמעתי מזה 12 שנה על רצח רבין. היכולת הזו, להתחיל ערב חגיגי ומשמח בחשבון נפש בלתי מתפשר היא אומץ טלוויזיוני ממדרגה ראשונה, שמלמד לא רק חשיבותו של בר-און, אלא גם על בדידותו המזהרת. מעטים זוכרים כי היתה לו פינה קומית בתכנית ליל שבת של יאיר לפיד לפני עשור. אני כבר לא יכול לחכות לרגע שהוא יחליף אותו.