התקופה הכחולה

הימים מתקצרים, הרוחות מתגברות, השמש עדיין נותנת בראש, אבל ממהרת להסתלק. מסביב כל העיר מנשקת את הסתיו מרחוב לרחוב. אנשים נראים קצת עצובים, ממהרים; לאף אחד אין זמן לשבת ולשמוע סיפור, למרות שכולם מדברים על לכתוב או לצלם אחד כזה. אמרו לי פעם שהסיפורים הגדולים ביותר נמצאים בשתיקותיהם של הזקנים. על הספסל, ממש כפי שהותירו אותם שם, הרחק מהמולת העיר, בוהים במוניות שחולפות, לא מבינים כל כך מה לעזאזל קרה כאן, אבל שותקים. זוהרים בשתיקתם. ג'וני מיטשל הביטה בהם עוד כשהייתה צעירה והפכה אותם לגיבורים אלמונים של שירים שלקח להם כמה דורות להפוך לאבני הדרך שהם. כל סיפור טוב מתחיל אלמוני, מכיר עצמו לעצמו כשממשיכים לספר אותו, כשמישהו בודד שומע אותו ומבין משהו אחר בעצמו, כשמישהו קונה אלבום של ג'וני מיטשל ומקווה שהיא תסביר בשבילו את מה שרצה לומר לה בכל הרבה שתיקות. כשזה הולך זה באמת הולך. וזה זמן שתיקה עכשיו, שנייה לפני קרקושי החורף, שנייה לפני שנתחיל להתלונן על המים שדולפים פנימה, על הגשם שהופך כל הליכה לארוכה יותר, על לילות בבית; צריך לשמוע משהו תוך כדי. חייבים לשמוע משהו תוך כדי.

בדיוק בווייב הזה, לאחר שסיימתי לשמוע את "River" המחווה המרתקת של הרבי הנקוק לספר שיריה של מיטשל, חזרתי לאלבום נשכח שלה, "Mingus" אותו עשתה עם האיש עצמו, חודשים לפני מותו. מיטשל ישבה שם, קשובה כמו ילדה לסיפורים של הזקן המשוגע עם הבאס, ועם הרבה כבוד, אומץ והרבה ממה שפעם נקרא להט אומנותי היא ניגשה לעשות עוד מעשה.

האחרון שבשורת המעשים ששמו אותה בתור היוצרת החשובה והמרתקת של המאה הקודמת יצא ממש עכשיו. ברשותכם, אתייחס ל-"Shine" כאל התקליט החדש של ג'וני מיטשל, כי מיטשל, עם כל הכבוד לדיגיטציה המטורפת שעוברת המוזיקה, היא אישה של תקליטים. כי מיתוס לא יכול להתקיים כקובץ - אנשים אוהבים לגעת במיתוסים שלהם לדעת שהם קיימים, וב-"Shine" ג'וני מיטשל מעמידה את המיתוס שלה לבחינה מחודשת, כאילו המיתוס עצמו בוחן את השפעתו, מטיל ספק בעצמו רק כדי לצאת, בתום עשרת השירים, סיפור של חורף, לא יותר.

מיטשל היא כיום מבוגרת. הילדה החייכנית והסקרנית שהוקסמה ממה שראתה באיזו חווה מרוחקת בתקופה מרוחקת ויצרה ממנו המנון שנותר קרוב אצל הקהל שלה, כבר לא מאמינה בוודסטוק, לא מאמינה בחברות תקליטים ובעיקר לא מאמינה למה שהיא רואה סביבה. "Shine" הוא אלבום על עצב. עצב כי זה לא קרה כמו שרצינו שיקרה; עצב כי היה לנו את הכל ולא עשינו עם זה שום דבר מלבד עוד כסף; לא בטוח שנמשיך לאהוב את זה בגיל 64. ג'וני מיטשל לא. ממש לא. אבל היא לא תיתן לשמש על ספסל להפיס מחשבות כאלו; היא שמעה יותר מדי אנשים כאלו מדברים בכדי שתשתוק בעצמה, אפילו אם אמרה פעם שנמאס לה מכל המוזיקה הזאת ומה שנהיה ממנה. אנשים אומרים דברים רק כדי להוכיח לעצמם שהם טועים. והטעות האחרונה של מיטשל היא אחת מהטובות של השנה הזאת. כתיבת שירים ברמה הגבוהה ביותר, הפקה מוזיקלית שלא מתקמצנת על כלום, אבל ממש לא גולשת לבומבסטיות וריוורב מהסוג שקוראים אותו כאן - גדול מהחיים. ג'וני שומרת על פרופורציות, ולמרות שיש לה את כל הסיבות שבעולם להתנהג כמו גדולה מהחיים, היא מצמצמת את עצמה למינימום ומקדישה את האלבום הזה לחיים למה שיוותר מהם אחרי שנבין כי זו לא הדרך, ממש לא הדרך שתגרום לנו להפוך לנוצצים.

קודם כל שומעים את זה בקול שלה. לא נעים להגיד אבל אני אוהב את מה שיותר מארבעים שנות סיגריות עשו לגרון המוזהב של זו ששרה בו על אבק כוכבים. הבלוז תמיד היה במיטשל, גם כשהיא הייתה באוונגרד, אבל עכשיו הבלוז הוא מיטשל. היא נשמעת פה כתערובת קפה משובח מפולי ג'ניס ג'ופלין, בילי הולידיי וקארן דלטון, וכן גם ג'וני מיטשל. הקול הזה כואב. כואב מה קרה לדור שלו ולחלומות הגדולים שלו לשנות את העולם, כואב כי "אם היה לב הייתי בוכה" לנוכח העוולות וחוסר האנושיות שעומד בבסיסן. ג'וני שרה על יד מושטת לעזרה, על מבט כחול של מלאך שמביט שוב במונית הגדולה והצהובה יוצאת לעוד סיבוב, רק שהפעם הכביש אפל יותר, מפותל ומסוכן בהרבה מהפעם הראשונה שהיא שרה את השיר. רק בבחירה שלה לשיר מחדש את אחד מהשירים היותר מובהקים שלה - שיר שכבר אז דיבר פחות או יותר על הנושאים שהביאו לאל גור פרס נובל - ולצבוע אותו בצבעים קודרים, אומרת הכל על האישה המדהימה הזאת. עוד שיר מצמרר הוא "Hana" שמקפל בין הגרוב הטיפה מיושן שלו סיפור חיים של עוד אשה שהייתה יכולה לשנות אם רק היו מקשיבים לה, או חלילה מושטים יד והולכים קדימה.

אנשים ממהרים ללכת לבד רק כדי לחזור הבית ולרצות להיות עם מישהו. פותחים לעצמם דפים, בוחרים לעצמם פנים, כינויים אבל הכל נראה אותו הדבר. רק מרגיש טיפה יותר גרוע. ואז מגיע שיר כמו "Night of the Iguana", אולי אחד מהשירים הטובים של מי שמעידה על עצמה שהיא שמחה רק להישאר בחיים. זה סוג של אקדמיה לכתיבת שירים, אקדמיה לאיך נוצרו צמד המילים האלו סינגר-סונגרייטר, או ג'וני מיטשל זה אותו דבר. תשנו משהו, תקשיבו קצת לזקנים, תחייכו אם אין זמן, אל תסיטו מבט, אל תהיו עסוקים מדי, אין דבר מבאס לגלות שבסופו של יום הפכת לאחד כזה, ואין לך יכול תלהבין למה. אלבמים כמו "Shine" יכולים להתחיל להישמע כמו הסבר הגיוני, אחר כך הם נשארים איתך, קירות של דירה מטאפורית בה אתה עושה לעצמך חיים. מישהי כבר תכתוב על זה משהו.

ג'וני מיטשל, "Shine" (הליקון)