אם ניזכר רגע בשלושת הסרטים האחרונים של דיוויד קרוננברג (אחרי "אקזיסטנס" מ-99 - "ספיידר", "היסטוריה של אלימות" וכעת "סימנים של כבוד", נוכל לשים לב שהנושא הביוני, אותו שילוב אסור בין אדם למכונה שנכח ברוב סרטיו הקודמים (בין אם זה "וידאודרום", "הזבוב" או אפילו "ארוחה עירומה") וזה שלמעשה הגדיר את הסגנון הייחודי שלו, אט אט הולך ונעלם, כשהוא מפנה את דרכו לנושאים סטנדרטיים יותר. אם ב"ספיידר" ההזיות של הגיבור הן אילו שזורקות את הצופה אל ומן המציאות, וב"הסטוריה של אלימות" מתעוררת שאלה לגבי העוגן של הסרט (האם הסרט הוא על המשפחה של טום, או על העבר של טום?), הרי ש"סימנים של כבוד" הוא לחלוטין וללא כל חציית ז'אנר סרט מתח פרופר, ואולי פה מתחילה הבעיה.
אנה (נעמי ווטס) היא אחות בלונדון, אשר מנסה נואשות למצוא בית עבור תינוקת שנולדה בבית החולים הו היא עובדת, רגעים ספורים לפני שאימה (נערה צעירה בעצמה) מתה. בעזרת יומן ברוסית שהשאירה הנערה המסתורית מתחילה אנה להתוודע לחבורה של מאפיונרים רוסים ובראשם סמיון (ארמין מיולר שטאהל), אשר עושים רושם כאילו הם מנסים לעזור לה, אך בה בעת נראה כי בשום אופן אינם רוצים שתכולת היומן תתורגם. ניקולאי הנהג (ויגו מורטנסן), שנראה מעט יותר אנושי ורגיש מסמיון ובנו הפזיז קיריל (וינסנט קאסל), מגלה עניין בסיפורה של אנה ומתחיל למשוך את העלילה יותר ויותר לכיוונו.
בשביל כבוד צריך לעבוד
אז נכון, סרט רגיל לגמרי זה לא. הוא מבוים, משוחק וכתוב היטב (התסריטאי הוא סטיבן נייט שכתב גם את "דברים יפים מלוכלכים", שמאוד מזכיר אותו באופן המבט הזר על לונדון) והוא מאוד מסוגנן בלי להתאמץ ולהזיע - נראה שרחובות לונדון הליליים פשוט נראים מאיימים יותר כאשר הם מעוטרים במאפיונרים רוסים. כאשר יש אלימות על המסך (ואין כל כך הרבה), אין ספק מי ביים את הסרט - בדומה ל"היסטוריה של אלימות", כאשר גרון משתסף, הוא וואחד משתסף, באופן הכי גרפי ובלתי מוצנע שרק אפשר, ואי אילו גילויים מפתיעים שיוודעו לצופים בהמשך הסרט יתגלו ברכות תהומית (לא ממש הצלחתי למצוא את המטאפורה ההפוכה ל"רעם ביום בהיר") ויסירו את מילת הגנאי "טוויסט" מהעלילה הלכאורה ריאליסטית.
אך למרות כל אלו, לא לכזה סרט אנו מצפים מקרוננברג, או אפילו מכל סרט מתח סטנדרטי אחר. גם אם היה מדובר בסרט של, נניח, ברט ראטנר (לא שיש דרך לבדוק את זה), חוששתני שהייתי יוצא ממנו מאוכזב. לדאבוני, ובניגוד גמור לדעתם של כל חבריי (שאת טעמם אני מוקיר ומעריך), "סימנים של כבוד" הוא סרט סטנדרטי עד כאב, ואפילו (לא נעים לומר) משעמם לפרקים. יש סוג כזה של סרטים, שהבנת העלילה שלהם מגיעה יחסית מאוחר אל תוך הסרט, כאשר כל מיני ספקולציות לגבי מי עשה מה, או מי יתגלה כמי, שדגדגו את השריר הנבואי שלכם אך לפני עשרות דקות, יופרכו כשברגע אחד יפול לכם האסימון לגבי איזה סוג של סרט אתם רואים. דוגמה מוצלחת לסרט שכזה היא "חשדות מן העבר" המצוין של טיילור האקפורד.
"סימנים של כבוד", לעומת זאת, למרות ההתקדמות העלילתית שלו וריבוי הרמזים שבו, גילה את עצמו לי, רק ב"סימן השלושת רבעי", כלומר מאוחר מדי - הסיפור התחיל, המשיך ונגמר, אך לא הצליח להותיר עלי רושם גדול. חשוב לי להדגיש - זהו אינו סרט רע, ממש ממש לא; ראיתי בעברי ואני משוכנע שעוד אצפה בסרטים גרועים הרבה יותר, אך לטעמי (וייסלחו לי אי אילו מעריצי קרוננברג הארדקור לדורותיו), בהחלט לא מדובר בסרט טוב.