פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      פרנק בלאק מהפיקסיז מנסה להמציא את עצמו מחדש

      פרנק בלאק שינה את השם בחזרה לבלאק פרנסיס והוציא את האלבום הכי פיקסיזי שלו. בתפקיד קים דיל - דנה קסלר

      פראנק בלאק חזר להיות בלאק פרנסיס, כמו שקראו לו בפיקסיז. כשהפיקסיז התפרקו שינה צ'ארלס קיטרידג' תומפסון הרביעי (זה גם הוא) את שמו מבלאק פרנסיס לפראנק בלאק. על ידי שינוי השם הוא ניסה לנתק את עצמו מפועלה של הלהקה, שהבסיסטית שלה קיבלה הרבה יותר מדי תשומת לב תקשורתית ומעריצתית לדעתו. בפועל, אלבום הסולו הראשון שלו, שהשם החדש שימש לו גם ככותרת, לא היה מאוד שונה מ"Trompe Le Monde", האלבום האחרון של הפיקסיז. בהמשך קריירת הסולו שלו הישות ששמה פראנק בלאק קיבלה זהות מובחנת מהפיקסיז, אותה ניתן להכיר על רגל אחת (למי שלא מכיר כבר לעומק) בעזרת אוסף להיטים חדש למדי המסכם עשור בפועלה. צריך לקחת בחשבון שהאוסף מתפרש על השנים 93' (אז יצא "פראנק בלאק") עד 2003, והפרסונה הזאת הקצינה עוד יותר בשנים שאחרי.

      עכשיו, כאמור, שוב קוראים לו בלאק פרנסיס, שזה כנראה הצד היותר פרוע, משולח רסן, רועש ורעב לרוקנרול שלו (רעב לסביח הוא תמיד). ומבחינות מסוימות גם האלבום החדש שלו, "Bluefinger", לא כל כך שונה מ"Trompe Le Monde" של הפיקסיז. "Threshold Apprehension" (השיר שקידם את האלבום, כשהוא יצא בתור שיר בונוס לאוסף) הוא הדבר המקפיץ והמדבק ביותר שהוא עשה מאז "U-Mass", והוא רחוק מאוד מהאלבומים הרגועים והאינטימיים שלו מהשנים האחרונות. אבל האם זה אומר ש"Bluefinger" - אלבום הסולו הראשון של בלאק פרנסיס - נשמע כמו תקליט של הפיקסיז? לא בדיוק. אז אתם יודעים מה, אולי הוא החליף את השם סתם בשביל השעשוע המילולי על העטיפה ("בלאק-פרנסיס, בלו-פינגר" – יפה, אה?), או שזה איזה עניין משפטי שאני לא מבינה.

      הג'אנקי הזה הולך לגן עדן

      עוד דבר שאני לא מבינה זה איך בדיוק קשור שינוי השם לעובדה שהאלבום החדש הוא מחווה לאמן הולנדי מת בשם הרמן ברוד (בשביל האווירה ההולנדית יש לבטא כמו Boat באנגלית). אבל לטענתו של בלאק, יש קשר. בהתחלה חשבתי שהברוד הזה הוא איזה ואן גוך, אבל מסתבר שהוא לא מת במאה ה-19 אלא כולה לפני שש שנים. הוא היה ג'אנקי סלב שגם עשה מוזיקה וגם צייר, והוא כנראה כוכב הרוק הגדול ביותר שהולנד ידעה מעודה.

      ברוד הנ"ל ניגן באיזו להקה בסיקסטיז והקים ב-77' להקת פאנק בשם Herman Brood & His Wild Romance. הוא היה בן זוגה של הכוכבת הגרמניה נינה האגן וכיכב בסרט בשם "צ'ה צ'ה" לצדה ולצד עוד אושיית פאנק נשית מהתקופה, לין לאביץ' (הנודניקית ההיא עם הצמות). אחרי שהפך לכוכב בארצו ניסה לכבוש את אמריקה, ללא הצלחה. בשנות התשעים פיתח קריירה כצייר, והצליח בתחום הזה בארצו לא פחות מאשר בתור זמר. הסמים דרדרו את בריאותו ובגיל 54 הוא התאבד בקפיצה מגג של מלון באמסטרדם. מהמילים של "Angels Come to Comfort You", אחד השירים היפים ב"בלופינגר", אני לומדת שזה היה באמסטרדם הילטון, שם חגגו ג'ון ויוקו ב-69' את ירח הדבש הפומבי שלהם במיטה, על מנת לקדם את השלום ולהפסיק את מלחמת וייטנאם. כמו שבלאק אומר בשיר, ברוד היה "עבד של רוקנרול ועבד של הרואין". אם הוא היה בניו יורק, הבנאדם היה קופץ מהצ'לסי הוטל.

      דמותו של ברוד השתלטה על בלאק, ורוחו וסיפורי חייו חדרו לכל אחד משירי האלבום, שבו הוא גם מבצע שיר של ברוד, "You Can't Break a Heart and Have It". בנסיון להבין את המשיכה של בלאק לברוד קראתי קצת על החיים שלו. ככל שיכולתי להסיק מדובר בסיפור סקס, סמים ורוקנרול סטנדרטי, שום דבר לכתוב עליו הביתה. הדבר היחיד שמייחד אותו, אולי, זאת העובדה שהוא הולנדי – אחרי הכל, בבואו לבחור מוזת רוקנרול קיצונית בלאק לא היה יכול ללכת על דמות צפויה כמו סיד וישס או ג'וני ת'נדרס.

      כדי להבין את העניין יותר לעומק הורדתי כל תקליט של ברוד שיכולתי, ומה אני אגיד לכם – התשובה גם לא נמצאת במוזיקה שלו. האטיטיוד שלו היה פאנק, אבל המוזיקה שלו נעה בין פאב-רוק וקצת רוקנרול ניו-ווייבי לרוק עם השפעת ג'אז מטרידה. זאת אומרת, היא די מחורבנת, והלהיט הכי גדול שלו, "Saturday Night", בכלל מעפן. רוק הולנדי, כמו רוק גרמני, הוא לא הדבר הכי אלגנטי, מעודן ומודע לעצמו שניתן להעלות על הדעת, ולפעמים ההרמן ברוד הזה נשמע כמו שלום חנוך באייטיז. אבל הדבר המוזר הוא, שגם אם המוזיקה של ברוד לא מעוררת השראה, הקול שלו לפעמים ממש דומה לזה של בלאק פרנסיס (לפעמים הוא בכלל לא דומה, אבל לפעמים הוא דומה בצורה מפחידה). אני לא יודעת מתי שמע בלאק את ברוד לראשונה, האם הוא השפיע עליו או שהוא גילה אותו רק לאחרונה והדמיון בקול שלהם הוא שמשך אותו אליו. אבל מספיק עם ההולנדי, בואו ניגש לתכלס.

      הזמן חוזר לעצמו

      "Bluefinger" הוא תקליט גיטרה-באס-תופים פשוט, כשאישתו החדשה של בלאק ואם בנו, ויולט, שרה קולות רקע. האלבום מתחיל מצוין: השיר הפותח, "Captain Pasty", הוא אלטרנטיב רוק ניינטיזי במיטבו והשיר השני, "Threshold Apprehension", הוא חתיכת להיט גראז' שלא מן העולם הזה. לא כל האלבום מבריק והוא קצת מדרדר לקראת הסוף, אבל היי – זה האלבום הכי טוב שהשמן הוציא כבר הרבה זמן. או לפחות האלבום הכי פיקסיזי. "Your Mouth into Mine" ו"Tight Black Rubber" היו יכולים בקלות להיות של הלהקה ההיא, ובלאק חזר ליילל, לצווח ולחרוק כמו חיה רעה. איזה כיף.


      בלאק פרנסיס, "Bluefinger"
      (Cooking Vinyl)