פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      נטול אנרגיות: אלבום הקאברים של ארקדי דוכין עייף ושטוח

      באלבום הקאברים הישנוני שלו, ארקדי דוכין נשמע כמי שזקוק לקפה. וגם הגרובטרון הרדימו את שרון אריאלי

      קפה בוץ

      לפני שניגשים לערוך בדק בית מוזיקלי בדיסק של ארקדי דוכין, חשוב להפריך שתי מגרעות המיוחסות לאלבום הקאברים החדש שלו, הקשורות לנסיבות צאתו: הראשונה קשורה לכך ש"נקודת מבט" יוצא תחת הלייבל של רשת בתי הקפה "ארומה", במסגרת המגמה הגוברת בעולם של כניסת גורמים מסחריים זרים אל תעשיית המוזיקה (ראה סטארבקס, סלקום וכו'); השנייה היא בחירתו של דוכין להוציא אלבום של גרסאות כיסוי.

      שני מאפיינים אלו מתחברים לכאורה לזעקות השבר נגד "מסחור" המוזיקה והזנחת היצירה המקורית, אך האמת היא שאינני חושב שיש כאן ממש: אם סוניק יות' מוכנה להוציא אלבום בלייבל של סטארבקס (תחילת 2008 ככל הנראה), דוכין יכול להוציא אלבומים נטולי השראה כדיסק דנן עד שהחברים של נטאשה יתאחדו שוב. אם הצרכנים מעוניינים לקנות אלבום חצי אפוי כמו "נקודת מבט", שבמקרה הטוב אפשר לקרוא לו "אינטימי" (האמת היא שהוא סתם מרושל) במחיר של 59.90 ש"ח, ובכן, זוהי אשמתם, ולא של דוכין.

      באשר לטיעון השני, הגיע הזמן שבתרבות הישראלית יבינו שהמשוואה "קאבר=כוכב נולד" מופרכת מיסודה ומנוגדת למסורת המחווה של הרוק'נ'רול: החל מדיוויד בואי ועד האוסף החדש של רדיו 1 של הבי.בי.סי. רק בישראל, קאברים מעוררים אסוציאציות לבועז מעודה מחד, או לגניבות מוזיקליות מאידך. האלבום של דוכין פותח דרך שלישית בגישה הישראלית לקאברים: מחמאות על הבחירות והכוונה, אבל אכזבה עמוקה עד דמעות מרמת הביצוע.

      דוכין בוחר קשת רחבה של טקסטים שדיברו אל ליבו: חלקם השתמשו מלכתחילה בניגונים רוסים, אותם דוכין מכיר היטב, ואחד מהם הוא אף מבצע בשפתו; השאר משתרעים על גבי תקופות שונות במוזיקה הישראלית. רוב האחרונים הם שירים קאנוניים בעלי גוון בהיר ביותר, חסרי השריטה וההיסטריה שאפיינו את דוכין באלבום הראשון של החברים של נטאשה ("אמא חולה ואבא חסר אונים") ואפילו באלבומו האחרון, "חלומות למבוגרים" (כמו "הוא ואני" המצוין).

      במקום, דוכין משטיח את הקצב של "שלח לי מלאך", "אין מדינה לאהבה" ו"כשאור דולק בחלונך" לאותו מימד, מעקר אותם מכל גרוב שהיה להם אי-פעם ומוציא תחת ידיו גרסאות שנשמעות כמו ווידויו של מכור לכדורי שינה. הוא מגובה לרוב רק בפסנתר, ובקולו הדוכיני, שאי אפשר לטעות בו, שר כמובן בדרמטיות, אך כזו שנשמעת מעוקרת מכל מאנרגיה. גם ברז דמעות מופתי כמו "אפר ואבק", נשמע תחת קולו וידיו של דוכין כמו ניסיון לפרוץ מחסום יצירתי בעזרת יבבה לא כובשת.

      הרגעים החמודים יותר של האלבום לא נמצאים במוזיקה (שזקוקה יותר מכל ובאופן אירוני, לקפה), אלא בעשיית צדק היסטורי ומכובד של דוכין עם וויכוח מר: בעיני, מיכה שטרית תמיד היה עדיף על דוכין, ובוודאי כותב מוכשר ממנו בהרבה. אחרי גרסאות דוכין ל"אב'מ" של שטרית, "מונסון" ששטרית כתב, ו"נקודת מבט" באופן כללי, ההעדפה שלי מקבלת אישור מחדש, וגורף.

      ארקדי דוכין, "נקודת מבט", ארומה מיוזיק בר.

      שעמומון

      אלבום הבכורה של הגרובטרון גרם לי להיזכר ברשימה שהכנתי פעם בעבור מקומון תל אביבי, העוסקת בהבטחות מוזיקליות לשנה עברית כזו או אחרת. הגרובטרון היו שם גם אז, פחות כהבטחה מוזיקלית (אני אוהב את הציונות שלי עטופה בחווה אלברשטיין), ויותר כתגובה לטעם קהל נקודתי. מסתבר שהתופעה לא שככה, ואפילו להיפך: פעם רק המחזה היה טראומתי, היום יש לו גם גרסת אודיו.

      אם האלבום של דוכין לכאורה סובל מתרדמת יצירתית, אלבום הבכורה של הגרובטרון היה אמור להיות התשובה: גרסאות Fאנק ודיסקו למיטב הקלאסיקות הארצישראליות, ותופעת במה מצליחה עוד מימי הג'ה פאן ז"ל. אלא שאם מחפשים את אחת הסיבות למותו של המקום החביב ההוא, התמקדות בהרכב בינוני כמו הגרובטרון, היא אחת מהן.

      הגרובטרון הוא הרכב שכוחו נמצא בסימפטום שהפך את "הדורבנים" ללהיט: רטרו לשם הרטרו, עינת שרוף מקופלת בצמר גפן שחור, אך מעצבן לא פחות. בניגוד לדוכין, שניסה לספק נקודת מבט אישית על שירים שעיצבו את הפיכתו לישראלי (להיות משעמם זה עדיין לא פשע), הגרובטרון פשוט פספסו שלב בגדילה, ונשארו וכנראה גם יישארו בגדר ה"תופעה".

      העיבודים שלהם מנסים להזריק אנרגיה לשירים שהנוסטלגיות היא הכוח היחיד שלהם מלכתחילה: אין שום טעם בביצוע מחופף וחדש ל"בלדה על סוס עם כתם על המצח", בוודאי לא באיכות הקלטה מפוקפקת, ובהחלט לא באלבום בן יותר משעה עם החומרים הללו. אין באלבום נקודת מבט מעניינת או איזשהו אתגר למאזין, אלא בעיקר כאב ראש של היאחזות בציפורניים בבמות יום העצמאות. או כמו ששרה הבטחה מוזיקלית אחרת באותה רשימה ודווקא מהצד הטוב שלה, אסף ארליך: "תעירו אותי כשזה נגמר".

      הגרובטרון, "הגרובטרון", הד ארצי (במארז מיוחד הכולל די.וי.די).