פרשת ויצ'תעממו

בשורה התחתונה, "תהילים" פשוט משעמם. עם זאת, אורין מוריס מוכן לסחוט ממנו עניין אנתרופולוגי לחוצנים

אורין מוריס
28/10/2007

על מבקר הקולנוע חלה החובה לשאת שעמום. אין לו הזכות האלמנטארית שיש לצופה לקום וללכת כשנמאס לו מהסרט, משום שהמחויבות של המבקר היא לקולנוע ולא לסרט בלבד. מסיבה זו הוא מוכרח לשאת את השעמום ולהישאר. אך לפעמים בצד השעמום, יש גם רווח, ועומקים שנפתחים ומתגלים. זה לא המקרה ב"תהילים" – יש בו שעמום מדויק מאוד אך נעדר עומק.

"תהילים" מתאר את קורותיה של משפחה בה האב לוקה בליבו במהלך נסיעה שגרתית ברכב, ונעלם באורח מסתורי, אחרי שבניו עוזבים אותו על מנת להזעיק עזרה. מכאן הסרט מתחקה אחר הדינמיקה הביורוקרטית והמשפחתית בצל היעדרו המעיב של אב ואזרח. הסרט שואף להשתייך לז'אנר מאוד ייחודי בתולדות הקולנוע – "הקולנוע הטראנסצנדנטאלי" - כפי שהגדירו פול שריידר (תסריטאי "נהג מונית" של סקורסזה ובמאי בזכות עצמו), או אם תרצו - הקולנוע הרוחני. קולנוע זה התקיים תמיד מחוץ למעגלי העשייה, הן של הקולנוע המסחרי והן של אחיו החורג, הקולנוע העצמאי. משום שלעיתים קרובות סוג הדלות שמאפיין אותו הוא כזה שעולה הרבה כסף ומצריך עבודת נמלים קפדנית וממושמעת, הוא חומק משתי הקטגוריות הקודמות. יש לו כמה אבות: הראשון בהם הוא קארל תיאודור דרייר הדני, רובר ברסון הצרפתי הוא הקלאסיקון הגדול שלו והאחרון הוא אנדריי טארקובסקי הסובייטי שלבסוף ערק למערב.

יוצר "תהילים" מושפע מאוד, ככל הנראה, מרובר ברסון. אולם אצל ברסון תמיד היה טעם בצמצום שהוא גזר על עצמו והצופה. אותו המימד ש"מעבר" תמיד הצטבר והציף את המיעוט שהוא הקרין על המסך – מיעוט באירועים ומיעוט ברגש, שהוא תמיד חסך את ביטוייו המפורשים. "תהילים" נדמה כמו גירסה מסורסת של הקלאסיקון הצרפתי. ישנו אותו 'מיעוט', אך המעט שבו פשוט נשאר מועט, ולא מתאסף לכדי חוויה דתית. ואכן, קורים מעט מאוד דברים בסרט שהוא ברובו המתנה למשהו שאבד וכנראה לא ישוב.

ואם ישאל מלאך

הבמאי, רפאל נדג'רי, יורד לפרטים בדקדקנות שלא הייתה מביישת היסטוריון או מנהל גנזך. המג"בניק שמגיע למקום, לדוגמה, תמיד יאחז בנשק הנכון וידווח בקשר בדיאלקט המסוים לאיש כוחות הביטחון באירוע אמת. כך גם מתנהלים הדיאלוגים בתוך הבית, על הריבים המטופשים של האחים בתחילת הסרט, ואחר כך, המתיחויות בין המבוגרים לאחר ההיעדרות. נדג'רי מוכיח מחויבות חסרת פשרות לתיעוד המציאות הישראלית העכשווית. ובאמת, קשה לתאר עד כמה הסרט מדייק בהתחקותו אחר כל פרט ופרט מהווייתנו היומיומית. אך שוב ושוב, תוך כדי הצפייה, עולה השאלה, לשם מה לי כל זה? מה יוצא לנו מזה? ואין תשובה.

"תהילים" אינו נותן תשובה, משום שלחיקוי על טהרתו, כפי שהוא מופיע כאן, אין דבר וחצי עם דרמה. אותו רגע מיוחל של גאולה מהמציאות המוכרת למימד יותר גבוה – פשוט אינו מגיע. בעיקר נדמה כאילו היוצר שם לפניו איזה מודל קולנועי ושש להגשימו: המשמעת שכפויה על הסיפור רק תוקעת אותו, ואמנם מאזכרת את עשייתו של ברסון, אך רק על מנת להזכיר כמה קשה ומחוכם חייב אמן מינימליסט להיות.

יכול להיות שהמסמך שייצר כאן נדג'רי הוא בעל ערך אנתרופולוגי, ואולי מסיבה זו הוא אכן מסקרן צופים מחו"ל. פה, בכל מקרה, זה לא תופס. אבל אם אי פעם, בעוד מיליון שנה, איזה אדם, או חוצן אחר, יתהה מה היה קורה לו אבי משפחה היה פתאום נעלם, לאחר שלקה בליבו, ונכנס עם האוטו בעץ, בירידה מתיאטרון ירושלים שבשכונת טלבייה - אפשר יהיה להפנות אותו תמיד לסרטו החמישי של רפאל נדג'רי "תהילים". תשובה מדוייקת ואמינה יותר הוא לעולם לא ימצא.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully