במחסן של כאילו

"אנשים אומרים שההגדרה של שיגעון היא לעשות את אותו הדבר ולצפות לתוצאה שונה" שרים ההייבס באלבום החדש והרביעי שלהם, “The Black and White Album”. כנראה מדובר בהומור עצמי, היות ושלושת האלבומים הראשונים של ההייבס נעשו באותו האופן ונשמעו כמעט זהים, וכשאני אומר "זהים" אני לא מתכוון לשום דבר רע – אי אפשר לקבל יותר מדי מההייבס של האלבומים ההם. לגראז' רוק שלהם יש את הווייב הכי טוב בעולם, הריפים של הגיטרות שלהם מסוגלים להכניס אנרגיות גם בדב נמלים מת, והטקסטים שלהם תמיד היו חדים. הם שונאים להגיד "אמרנו לכם", אבל אחרי שקניתם את האוסף שלהם, “Your New Favorite Band”, סביר שהם אכן הפכו ללהקה האהובה עליכם. לפחות לכמה שעות.

כמו הרכבים רבים שכתבתי עליהם פה לאחרונה, גם ההייבס באים משבדיה. רק שבניגוד לאינדי פופ המתקתק והעגלגל של חבריהם למולדת, ההייבס עושים פופ אחר לגמרי – פופ של נערי שוליים אמריקאים; פופ שעושים בחורים פרועים בחליפות מהודרות; פופ של אנשים שלא בזין שלהם לחייך למצלמה – אתם מכירים את הסגנון, כשההייבס נתקלים בעדשה של M2 הם מנצלים את ההשתקפות בה בכדי לסדר את השיער.

ההייבס היא הלהקה שתמיד שוכחים כשמזכירים את תחיית הרוקנ'רול של תחילת העשור, וזה למרות שהם עמדו ממש שם, צמוד לסטרוקס ולווייט סטרייפס, וכמו שלסטרייפס יש את התלבושת האחידה של שחור ואדום, גם ההייבס מתלבשים בצבעים קבועים – רק שחור ולבן. נדמה לי שפעם אפילו קראתי ידיעה על מכות של מישהו מההייבס עם ג'ק וייט, אבל יכול שאני מתבלבל וג'ק בכלל התעלל במישהו מה-Vines. זה לא כל כך משנה, מי שזה לא היה, בטוח היה “The” בשם הלהקה שהוא חבר בה (הערת העורך – זה היה הסולן של הוון בונדיז. לא יקרה כלום אם תעשה קצת תחקיר פעם). מה שאני מנסה להגיד זה שגם אני שוכח מההייבס הרבה פעמים, ולא בצדק, כי מתחילת דרכם הם מוציאים אחלה אלבומים, ו-“The Black and White Album” לא הורס את הרצף.

“Tick Tick Boom”, הסינגל הראשון כמו גם עוד כמה קטעים מוצלחים, לא באמת מתרחק במילימטר מהמחסן שבו ניגנו ההייבס בעשר השנים האחרונות, למרות שבמהלך לא מעט רגעים נדמה שהפעם הילדים המהודרים ניסו לעשות משהו קצת שונה ולשחק בסגנונות חדשים – כנראה שהשיר שעשו ביחד עם טימבלנד לאלבום (הנוראי) שלו מתחילת השנה עלה להם לראש.

גם לאלבום החדש שלהם הם הקליטו שיר עם טימבלנד, שבסופו של דבר - בדומה לגורלם של עוד 15 שירים שהוקלטו - נשאר על רצפת חדר העריכה. מי שכן הצליח לעבור את הסלקציה המחמירה היה פארל וויליאמס, האיש והמאגניבות, ששני שירים מתוך השבעה שהפיק להייבס נכנסו פנימה (נראה לי שאפשר לצפות לכמה אי-פיז שווים בקרוב).

ב-“T.H.E.H.I.V.E.S” פארל עשה עבודה מדהימה והוציא מההייבס את כל הFאנקיות שהסתתרה בהם במהלך השנים וב-“Well Allright!” הוא פחות השקיע – השיר עצמו טוב, אך אין בו שום הברקה הפקתית. זה מתחיל כמו שירי ההיפ-הופ האלו שמנסים לשלב רוק בתוכם וממשיך כמו שיר רגיל של ההייבס. האמת, זה קצת מזכיר את ה-Coral, עוד להקה מהתקופה ההיא של תחילת שנות ה-2000.

גם “A Stroll Through Hive Manor Corridors”, קטע מעבר של קצת יותר משתי דקות, לא ממש קשור לעבר של ההייבס. מדובר בקטע אינסטרומנטלי לונה-פארקי, שמתחבר בהגיון כלשהו רק לשיר שמגיע כמה רצועות אחר כך, “Puppet On A String”, שגם הוא לקוח מעולם הילדים/בובות/משחקים – מה לזה וללבעוט למבוגרים בפרצוף?

כנראה שלא מעט, כי בכל זאת, למרות כל הניסויים והגיוונים, האלבום הזה מרגיש כמו עוד אלבום טוב של ההייבס. אותה רוח נעורים, אותם טקסטים ואפילו המוזיקה – למרות הכל – משאירה את הרושם שהשאירו האלבומים הקודמים. ההייבס עשו משהו שונה והגיעו לתוצאה זהה. מעניין מה אומרים האנשים על זה – אולי ההייבס יספרו לנו באלבום הבא שלהם.

ההייבס, “The Black and White Album” (הליקון, Polydor)