פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      קולי נאלם

      20 שנה אחרי "שעשעי כאילו" הגדול, אלון אולארצי'ק מצטרף למסדר המיובשים יצירתית של המוזיקה הישראלית. שרון אריאלי הולך בדרכים

      אחת הסיבות שאני אוהב מוזיקה ישראלית, נעוצה באלון אולארצ'יק. לצד אלבומו הראשון ועתיר הלהיטים ("בא לשכונה בחור חדש", היא הולכת בדרכים") ישנו "שעשועי כאילו", מסוג האלבומים שבכל רשימה ניק הורנבית מדורג גבוה, כמפגן מבריק של פיצוץ כישרון בין עדתי וכתיבה שנונה להכאיב.

      20 שנים לאחר מכן ו-11 שנים לאחר אלבום האולפן האחרון, אולארצ'יק הוא המצטרף חדש למסדר המיובשים יצירתית של המוזיקה הישראלית: שורות-שורות של מוחות אמנותיים חריפים וחדים, עטופים בשכבת צמר גפן של נוסטלגיה ונישאים על גבי תהילה שהתפוגגה כחלב חמוץ, נלחמים כאריות על כל פיסת זיכרון מרגעיהם הגדולים באמת. גם באלבומו החדש, "רוק&רוך", מפגין אולארצ'יק את ניצוצות הגאונות הקלאסיים-ג'אזיים שלו ("ערב יום שישי"), ולצידם מאבק כמעט דתי על היסודות שהעמידו את אותו "שעשועי כאילו": ראשית, אולארצ'יק נצמד כמעט בכל טקסט לחרוז, כל חרוז, ולו המגושם או הילדותי ביותר שניתן למצוא בשפה העברית (שתי שליפות אקראיות: "רוצה עוגה/ אומר תודה/ רואה נקניק אומר מספיק", "תן לי 777 ומזטים לשולחן/ השמחה אותי תוקפת כמו סופה של הוריקן").

      בהיצמדות הזו, יש מין האינפנטיליות האולארצ'יקית הקלאסית, זו שב-87' הפכה את "בחור אנלוגי בעולם דיגיטלי" לאחד מהשירים הוירטואוזיים בשפה העברית. אבל החרוזים העכשוויים של אוליארצ'יק משדרים עילגות, ובעיקר זיעה. קשה ליהנות ממסר שמוגש אליך בצלחת של ארוחת ילדים.

      אפשרי הקול?

      עוד יותר קשה לעשות זאת בבעיה הקשה השניה של אולארצ'יק, שמתבטאת בעיקר בחלקו הראשון של האלבום הכפול, זה שקרוי "רוק": קולו של אולארצ'יק בולם כל ניסיון של השירים לגדול, להתקדם, ובעיקר להרגיש איזושהי אנרגיה פנימית שהיצירה מבקשת: לכן לא פלא שהקטע המוצלח ביותר באותו חלק בראשון הוא בכלל אינסטרומנטלי( "Jam 20:30"). גם הצירוף של מיקיאגי (מתוך רב-המכר: "כך לא תבצע הופעת אורח מפתיעה") ושל הראפרית שורטי, לא מחמיאים - לא לאוליארצ'יק ולא להם.

      באופן כללי, האלבום "רוק" הינו חלק שאולארצ'יק יצטרך להביט בו נכוחה, ולסטות ממנו 180 מעלות בפרויקט הבא שלו. בין כה הגדרת המונח "רוק" הוא וויכוח לסטודנטים שנה א' במדעי הגלגל"צ, אבל ישנם דברים שאין להם מחילה: כשאולארצ'יק כאילו מתרגם את "The Passenger" של איגי פופ ("נוסע אני לתומי/ נוסע אני לתקן את עולמי/ נוסע אני לתומי/ נוסע אני לתומי"), ומצמיד לו את הלחן של "היא הולכת בדרכים" תוך כדי שירה חורקת, הוא מבטל בהינף יד את היכולת להתייחס אליו ברצינות המגיעה לאמן בסדר הגודל שלו. גם ג'סטות המחווה לאתניקס מתקופת "ב.מ.וו. שחורה" בהמשך האלבום, הופכות את אולארצ'יק מאמן גדול, לילד מזדקן.

      רוך וקושי

      בחלקו השני של המארז, "רוך", אולארצ'יק משתפר כמו קבוצת כדורגל שפיטרה את המאמן באמצע העונה: הוא מתעמק באווירת הג'אז וכלי הנשיפה שאפיינה את "פעם בגליל" המצוין שלו, מלחין טקסטים של אחרים (ובולט במיוחד "בבית קפה מצד הרחוב" של אבות ישורון) ומשדר פגיעות שנעוצה בדמות הילדותית שלו. אלא שב"רוך" מתגלה הקושי הפשוט, אך זה שאופייני לכל המוזיקאים הישראלים שטבעו בתוך ים המילים הטובות והמגוננות שכתבו עליהם לאורך עשרות שנות ביקורת: הם משעממים, נעדרי כיוונים חדשים ומתאימים או מורשת עמוקה מספיק בכדי לנפק חומר מרתק (ע"ע ניל יאנג או ספרינגסטין).

      דווקא השיר האחרון הוא היפה בכל המארז; ב"ערב יום שישי" אולארצ'יק יורה טקסט נוסטלגי חמצמץ, כשהוא מלווה בפסנתר מתערסל בלבד. הוא נוגע בכל עצב בגוף, מתפרש לאורך שנים, וקשה שלא לרצות לחבק את מי שכתב אותו. בשיר אחד בלבד מתוך 21 הקטעים שבו, אולארצ'יק ידע, שמעבר למדבר המדכא שבו נמצאים הדורות הוותיקים של המוזיקה הישראלית, הוא עדיין יכול להזכיר לי: אני אוהב, בכל זאת, מוזיקה ישראלית.

      אלון אולארצ'יק, "רוק&רוך" (התו השמיני)