תמונה וטקסט, טקסט ותמונה

חתיכת שמיים. זה כל מה שבנאדם צריך. זאת אומרת, בנאדם המשכלל את עברו.
הוא שכב על חול הים, והביט למעלה. הוא שם את שתי כפות ידיו שיכסו את צידי עיניו כמו רטייה של סוסים, והביט למעלה.

****

קטע אינסטרומנטלי

****

הוא סידר שיראה רק את התכלת. הוא הוריד את הידיים ובדק את מצב העננים. היה אחד, "אבל ייקח לו קצת", חשב. הוא החזיר את כפות ידיו.

כשהיה צעיר, סיטואציות מסוג זה היו מזכות אותו בעומס מחשבות. לכאורה עכשיו הוא יותר מבוגר, יותר מפוכח (הוא שאל את עצמו אם כדאי להוסיף מירכאות ל'מפוכח', על מנת להעביר ביקורת על עצמו, אבל הניח לכך. לעצמו), וזה נראה עוד יותר מוזר; הוא שוכב על חול הים עם החליפה הזאת של יום שלישי, ומסתכל אל השמים. מדי פעם מוריד יד לבדוק אם יגיע ענן שיפריע לו עם התכלת, עם המסגרת שתחם, וחוזר לשים את ידיו.

****

קטע אינסטרומנטלי

****

פעם, רק מהכנת תשובות למקרה שמישהו המכיר אותו ייתקל בו וישאל למעשיו, שישאל אותו למה הוא שוכב על החול ומסתכל למעלה, הוא היה נושא איתו ארסנל תשובות שלא נגמר. עם הזמן זה השתנה.

בתחילה היה שולף שהוא מנקה את הראש מיום העבודה שלו, ומאלתר איזו קללה שהכין מבעוד מועד. שפת הגוף שלו תמיד הייתה מוכנה לכל תרחיש; כשהיה קטן, היה רואה אחרים עומדים ליד לוח הכיתה ולא יודעים מה לעשות עם הידיים, אפילו כשידעו את התרגיל מצוין. משם זה התחיל.

****

קטע אינסטרומנטלי

****

אז להתראות מותק. אפילו לא איכפת לך.
אומר,
לקחתי איתי יותר מדי אנשים בפנים, והם מתקדמים. אנושיות יתר, גם היא, חוסר אנושיות. והאנשים? הם כבר בהלאה.
אומר,
אקח את בגדיי, הייתי שוטה יותר מדי זמן.

****

אחרי זה, בתקופה אחרת של החיים שלו, היה פשוט אומר שהוא מסתכל על השמיים. מסדר מלבן פתוח עם ידיו משני צדי עיניו, מנקה את העננים, ומסתכל למעלה. ככה, בעזרת האמת הפשוטה שעיקלה אנשים היה בוחן את הסביבה וגם מנער אותה מעליו באותו הזמן. אנשים לא יכולים לאמת הפשוטה.

****

אפשרות לקטע אינסטרומנטלי

****

היום, כששכב על החול, חשב לאן נעלמו לו החיים. הוא החליט לקום ולעשות משהו עם עצמו, אבל בסוף שכנע את עצמו לשכב עוד קצת; ל'שמים' אין צורת רבים והזמר אמר "אם אתה האחד שבא לבדר אותי, ובכן, אני מבודר". זה היה טוב ככה. הוא נשאר עם עצמו אם כן.


פיטר גרין,
In The Skies
1979