"ילדי השמש", סרטו של רן טל, אינו רק סרט מבריק ועשוי כה יפה, אלא סרט העוסק גם בתולדות היופי של החלומות הנכזבים. הקיבוץ היה חלום גדול. הוא רצה לשנות את העולם. את נפש האדם. את צורת חייו. הוא לקח ילדים וגידלם מן העריסה עד הקבר כמו שמגדלים בני אלים בלי שאל ייצור אותם. מייסדי הקיבוצים רצו נוער שיהיה שילוב של מוזי'קים ובדואים. הם רצו נוער כחול עיניים וזהוב שיער כמו שרצו בגרמניה. וכמו הגרמנים הם רצו נוער של חוץ, של האדמה, של גינוי עינוגי החיים, של מסירות והתנהגות טובה ונוער - כפי שנאמר בשבועות השומר - שאין לו מחשבות מיניות לא טהורות. נוער שמכבד וחי מחוץ למסגרת הבורגנית של המשפחה.
בליקוט אוסף מדהים של קטעי ארכיונים נידחים הסרט מראה איך הנוער הישראלי של הקיבוצים היה כמו חלומן של האמהות הגרמניות. ואחר כך הרוסיות של אלו ששלחו את ילדיהן לקומסומול. הסרט מעצב דגם מוחשי לחלום הזה שבגרמניה הוליד מפלצתיות, ברוסיה הוליד אכזריות של קולקטיב מנוהל על ידי קצבים ופה הוליד דור שיכול היה להקים מדינה. שיכול היה לחבר חוסר אנוכיות כמצווה קשה ואולי בלתי אפשרית יחד עם מטרה מקודשת. מין דת ללא אלוהים שאותו הם השאירו בגלות. ככה הם ייסדו את המדינה, את תרבותה המתחדשת, את ספרותה שגדלה בספריית פועלים ושעיתוניה נהיו שופרות התרבות הארץ ישראלית.
הילדים למדו לחיות בלי הורים, ההורים למדו לחיות בלי ילדיהם ונולד אדם שידע איך להיות לבדו בתוך קולקטיב, מה שאחר כך עיצב טייסים ורבי חובלים הפועלים בתוך יחד אבל לבדם, ומין אדם שיידע לחיות בתוך הקולקטיב כאנחנו. כקולקטיב. לא היה אני. היה אנחנו. רק ככה אפשר היה לצייר בשנות הארבעים בתוך מדבר, או בגליל הריק מיהודים, את גבולות המדינה בדרך. רק כך ניתן היה להילחם במלחמת העצמאות, כאשר באמת לא היה עם מה להילחם בחודשים הראשונים שבהם נספו רוב נופלי במלחמה.
הסבל בא עם יחס של קדושה
רן טל בנה ארמון עצוב ויצוק לתפארת. מין יצור שאין לו סיכוי. אבל כה יפה. כה נדיב. כה חזק. כה מיוחד. כה טרגי. טל אינו נוסטלגי. הוא עצוב. הוא מבין את הוריו, אבל גם את עצמו כמי שאינו שם עוד. כאשר מת סטלין קראו ב"משמר לילדים" ששמש העמים מת. האמונה הייתה כה חזקה שנולדו ילדים שהולידו ילדים, שרק מאוחר יותר הבינו שהם הפסידו משהו כאשר נוצרו ואחר כך כן יצרו חברה למופת. אבל נולדה דרמה קשוחה, החיים אינם על מופתים ועל קיום. על מאבק. אי אפשר לייצר אנשים מושלמים. רן טל מראה ילדים על סירי לילה, כמו חיילים קטנים ומתוקים, ילדים במקלחת המשותפת. הוא מראה כיצד החלום התפתח, איך נבעו בו הסדקים מאז שקומקום חשמלי אחד שינה את היחס לאיפה אני גר ואיפה אני שותה את התה שלי. הניסוי של הקיבוצים הציל אותנו כעם אבל גרם גם סבל. איך עם הסבל בא יחס של קדושה. הילדים האלה הם היום מופת. קשה להם לחיות בלי שאמרו אי פעם "אימא" אבל החירות, הצדק, המערב הפתוח של הווייתם יצר מזיגה חד-פעמית של יהודי הישראלי החדש.
ילדי השמש הוא לדעתי יצירת מופת קטנה. בפעם הראשונה ראיתי בסרט או בספר את הסיפור הזה מתחילתו עד סופו. קשה לא להבין שהיה זה חלום גדול. בניגוד לנאצים ולרוסים החלום הזה לא הוביל לאסון. לא להרג. המהפכה היחידה בתולדות האנושות שלא הביאה בעקבותיה מאבק אלים, שלא השפריצה נהרות של דם כמו המהפכות הצרפתית והרוסית. הסרט מראה כישלון, אבל כישלון של משא נפש גדול. כישלון שהוא הישג של האנושות כדי לומר שאם רוצים לתקן את האדם יהיה קשה - אולי בלתי אפשרי - אבל כדאי. והלוא רוב היש בארץ ישראל עד 1977 נוצר בדשאים ההם, בתהלוכות ובלפידים, בבושה והאומץ של ילדי השמש בתמימות, בשטיפת המוח ובכך שאפשר להאמין במשהו שלא יסתיים באסון אלא בפיקחון עצוב אך נועז של יוצר הסרט הזה.
* ילדי השמש יוצא עכשיו להקרנות מסחריות