זה בגט או שאתה סתם שמח לשחק איתי?

בדומה לנהוג בבתי קפה פריזאיים נגיש את החשבון על ההתחלה: "לצאת מהארון" הוא סרט חכם ושנון, המטפל בדמיון רב ובמקוריות בסוגיה ששומר נפשו ירחק ממנה. הוא סובל מאובר פארודיזציה לעתים וממתיחה של פאנצ'ליינים עד לקצה גבול ההומור, אבל הוא מצליח להצחיק, במהלך, לאחר ובשיחה עם חברים בבוקר שלמחרת.

פרנסיס פיניון (דניאל אוטיי המצוין) עובד במפעל לייצור קונדומים. חייו עוברים עליו בנמנמת הבורגנית הצרפתית המפוהקת, עד שהוא שומע במקרה כי סוף כל גן עדן להסתיים וכי ימיו במפעל ספורים. מבוהל - אבל עדיין מאופק ומעונב כשהוא שוקל התאבדות - הוא שומע לעצת שכנו החדש וידידו הפסיכולוג אשר מציע לו טרמפ גאוני על עגלת הפוליטיקלי קורקט המשותק מאימת התקשורת והבחירות המונציפליות הקרובות: לצאת מהארון כהומוסקסואל גאה, ואז נראה מי יתעסק איתו, שהרי ידוע שהומואים אולי מותר לשנוא בסתר, אבל אסור לפטר בגלוי.

פיניון, כמובן, מעולם לא היה הומו. יותר מכך, חייו ההטרו די בקאנטים. אשתו היפה עזבה אותו, ובנו עושה עליו אבו עלים של מתבגרים (חדי האבחנה ביניכם בוודאי יבחינו בטייק אוף המרומז על "כלוב הציפורים" בסצינות האב והבן. אין בכך כל הפתעה - וובר כתב את התסריט לסרט הצרפתי המקורי). לתמונה נכנס ז'ראר דפרדייה - בתפקיד טוב ראשון שלו מזה הרבה זמן. הוא מנהל כוח האדם במפעל, הומופוב מחוספס וגס, עם סטוק בלתי נדלה של בדיחות הומואים ומניירות וולגריות, והוא צריך להתעמת עם הגורם החדש שנכנס לזירה: הומו על סף ביתך. דפרדייה מאבד את שפיותו, לא לפני שהוא מריץ המון דאחקות על חשבון הדיסוננס הכי פוסט מודרני: הומופוביה ופוליטקלי קורקט. טאקט בורגני במבחן. דפרדייה נוגע ללב ומצחיק מאוד.

"לצאת מהארון" הוא קודם כל קומדיה משעשעת מאוד. קצרה מדי לטעמי (שעה וחצי כולל פרסומות, כולל התור לפופקורן), וכמעט שאינה מתעכבת על רגעים מורכבים או פיתוח אמיתי של דמויות (בדומה ל"אידיוט מושלם", סרטו הקודם של וובר), ובכך הופכת כמעט למשל קומי, או סאטירה, אבל הדבר אינו גורע מחינה. היא נוגעת בטאבו בכפפות של צמר פלדה, מכבסת מעל הרבה קלישאות את הכתמים והצביעות, ואינה לוקה בנרקיסיזם או בהומופוביה. גאים שיצפו בסרט בוודאי ימצאו עצמם צוחקים בקול רם, בעיקר בשל התעקשותו של וובר לאמירות ישירות ולא מתחסדות. הוא גוזר גזירת לעג וסרקזם שווה על כולם, ואינו מנקה איש מאשמה בסיטואציות המגוחכות שהוא מעמיד. במשל על החברה האנושית כמפעל לייצור קונדומים, כולם בסך הכל יוצאים די מטומטמים.

אחרי "טוטסי" ו"אל תקרא לי לבן", שתי קומדיות הוליוודיות שהתייחסו בגמלוניות מה לאפליה המתקנת שצריכה החברה להעמיד מול האפליה המפלה של נשים ושחורים, "לצאת מהארון" הוא סטירה חצופה ועליזה בפניו של הממסד לייצור כובעונים, אותם כולנו חובשים, אחרי הכל. משני עבריו של נוזל הסיכה.