פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      פרק ראשון: קופסה בצורת לב

      ספר אימה שהוא גם מחווה לרוקנ'רול. ג'ו היל, בנו של סטיבן קינג, עושה את זה ב"קופסה בצורת לב"

      לג'וד היה אוסף.
      על קירות הסטודיו שלו, בין תקליטי הפלטינה, הוא תלה רישומים ממוסגרים של שבעת הגמדים שג'ון ויין גייסי צייר ושלח לו מהכלא. גייסי אהב את תור הזהב של דיסני כמעט כמו שאהב להטריד מינית ילדים קטנים וכמעט כמו שאהב את אלבומיו של ג'וד.
      לג'וד הייתה גולגולת של איכר מהמאה השש-עשרה שנוסרה כדי לאפשר לשדים לצאת. הוא השתמש בה כמחזיק עטים ותקע אותם בחור שבמרכז הקרקפת.
      היה לו מסמך בן שלוש-מאות שנה, וידוי חתום על-ידי מכשפה. "אני מודה שדיברתי עם כלב שחור שאמר שירעיל פרות, יוציא סוסים מדעתם ויגרום לילדים לחלות עבורי אם אתן לו את נשמתי, ואני אמרתי כן, ואחר-כך נתתי לו לינוק ממני." היא הועלתה על המוקד.
      היו לו שלד וחבל תלייה משומש שבעזרתו תלו אדם באנגליה בתחילת המאה התשע-עשרה, לוח שחמט שהיה שייך למגר?ש השדים אליסטר קרולי בילדותו, וסרט סנאף של רצח. מכל האוסף שלו זה היה הפריט שג'וד חש הכי לא נוח להחזיק. הוא קיבל את הסרט משוטר שא?בטח הופעות בלוס אנג'לס, שציין בהתלהבות מסוימת שזהו סרט חולני. ג'וד צפה בסרט וחשב שהשוטר צדק. הוא אכן היה חולני. במובן מסוים, גם אם בעקיפין, סרט הסנאף סייע להאיץ את קץ נישואיו של ג'וד. הוא עדיין החזיק בו.
      רוב הפריטים שבאוסף הגרוטסקי והביזארי שלו נשלחו לו על-ידי מעריצים כמתנות. רק לעתים נדירות הוא רכש משהו לאוסף בעצמו. אבל כשדני ווטן, עוזרו האישי, סיפר לו שבאינטרנט מוצעת למכירה רוח רפאים ושאל אותו אם הוא מעוניין, ג'וד לא היסס לרגע. זה היה כמו לצאת למסעדה, לשמוע מה המנה המיוחדת לאותו היום ולהחליט להזמין אותה בלי להסתכל אפילו בתפריט. יש גחמות שלא צריך לחשוב עליהן פעמיים.
      משרדו של דני נמצא באגף חדש יחסית, שנבנה בצד הצפון-מזרחי של בית-החווה הרעוע בן מאה ועשר השנים של ג'וד. בניגוד לשאר הבית, בעיצוב המשרד לא ניכרה שום אמירה אישית. היו בו מזגן, רהיטי אופיס-דיפו ושטיח מקיר לקיר בגון קפה עם חלב. אלמלא כרזות הפרסומת להופעות במסגרות מפלדת אלחלד שנתלו על הקירות, זה היה יכול להיות חדר המתנה של רופא שיניים. באחת הכרזות נראתה צנצנת ובתוכה גלגלי עין דחוסים ובוהים, שמצדם האחורי השתלשלו עצבים מדממים. זו הייתה הכרזה לסיבוב ההופעות "כל העיניים עליך".
      ג'וד התחרט על התוספת לבית מיד לאחר שבנייתה נשלמה. הוא לא רצה לנסוע ארבעים דקות מפייקליף אל המשרד השכור בפוקיפסי כדי לדאוג לעסקיו, אבל ייתכן שהיה מעדיף זאת על פני נוכחותו של דני בבית. דני והעבודה שלו היו יותר מדי קרובים. כשג'וד היה במטבח הוא שמע את הטלפונים מצלצלים במשרד, לפעמים שניהם בו-בזמן, והרעש שיגע אותו. הוא לא הקליט אלבום כבר שנים ובקושי עבד מאז שג'רום ודיזי מתו (והלהקה איתם), אבל הטלפונים עדיין המשיכו לצלצל. הוא הרגיש חנוק מכל אותם אנשים שרצו נתח מזמנו ומכל הדרישות המשפטיות והמקצועיות שלא הפסיקו להגיע, הסכמים וחוזים, מסעות קידום מכירות והופעות. העבודה תמיד זרמה לג'ודאס קוין בע"מ ואף פעם לא נגמרה. בביתו הוא רצה להיות הוא עצמו, ולא סימן מסחרי.
      לרוב לא נכנס דני ליתר חלקי הבית. למרות מגרעותיו, הוא הגן על המרחב הפרטי של ג'וד. מצד שני הוא שמח כשג'וד נשרך לתוך המשרד, דבר שג'וד נהג לעשות, בלי הרבה הנאה, בין ארבע לחמש פעמים ביום. הדרך הקצרה ביותר מהבית אל האסם והכלבים עברה במשרד. ג'וד יכול היה להימנע מלפגוש בדני לו יצא מהדלת הראשית והקיף את הבית, אבל הוא סירב לחמוק בביתו שלו רק על מנת שלא להיתקל בדני ווטן.
      חוץ מזה, לא יכול להיות שבכל פעם ימצא דני משהו להטריד בו את ג'וד. אבל הוא תמיד מצא. ואם לא היה שום דבר שדרש טיפול מיידי, הוא סתם רצה לדבר. דני גדל בדרום קליפורניה ופטפט בלי סוף. הוא היה נטפל לזרים ומרצה להם על יתרונות עשב החיטה, עם דגש על כך שהצואה הופכת למשהו ניחוחי כמדשאה שכוסחה לא מכבר. הוא היה בן שלושים אבל הצליח למצוא שפה משותפת עם שליח הפיצה ולדבר איתו על סקייטבורדים ופלייסטיישן כאילו היה בן ארבע-עשרה. דני התוודה בפני טכנאי המזגנים וסיפר לו איך אחותו מתה ממנת יתר של הרואין בגיל העשרה, ושבצעירותו הוא זה שמצא את גופת אמו לאחר שהתאבדה. אי-אפשר היה להביך אותו. הוא לא הכיר את המילה "בושה".
      ג'וד נכנס פנימה אחרי שהאכיל את אנגוס ובון וכבר עבר חצי משטח האש של דני. הוא בדיוק התחיל לחשוב שיש סיכוי לחצות את המשרד בלי להיתפס, ואז דני אמר, "היי, צ'יף, תראה את זה." זו הייתה שורת הפתיחה הקבועה שלו בכל פעם שדרש תשומת לב, הצהרה שג'וד למד לתעב אותה ולהתיירא ממנה, פרלוד לחצי שעה של זמן מבוזבז עם טפסים למלא ופקסים לקרוא. ואז דני סיפר לו שמישהו מציע למכירה רוח רפאים, וג'וד שכח מכל הטינה שרחש לו. הוא הקיף את השולחן כדי שיוכל להתבונן במסך המחשב מעבר לכתפו של דני.

      דני גילה את רוח הרפאים באתר אינטרנט למכירות פומביות, לא אי-ביי אלא חיקוי די עלוב. ג'וד קרא ברפרוף את תיאור הפריט בזמן שדני הקריא בקול. אם ג'וד היה מרשה לו, דני היה כורת רגל למענו. הייתה בו מין התרפסות, שבינו לבין עצמו ג'וד חשב שהיא די מבחילה בגבר.
      "'למכירה רוח הרפאים של אבי החורג,'" הקריא דני. "'לפני שישה שבועות אבי החורג נפטר בפתאומיות. באותו זמן הוא גר איתנו. לא היה לו בית משלו והוא נדד בין קרובי משפחה, גר אצל כל אחד חודש או חודשיים ואז עבר הלאה. כולם היו מזועזעים ממותו, בעיקר בתי, שהייתה קשורה אליו מאוד. אף אחד לא ציפה שהוא ימות באופן פתאומי כל-כך. הוא היה פעיל עד יומו האחרון, אף פעם לא ישב מול הטלוויזיה ושתה כוס מיץ תפוזים כל יום. לא הייתה לו אף שן תותבת בפה.'"
      "זאת בטח בדיחה מזוינת," אמר ג'וד.
      "לא נראה לי," ענה דני והמשיך, "'יומיים לאחר הלוויה ראתה אותו בתי יושב בחדר האורחים, שנמצא בדיוק מול חדר השינה שלה. אחר-כך היא לא הסכימה להישאר בחדר לבד או אפילו לעלות לקומה העליונה. אמרתי לה שסבא שלה לעולם לא היה פוגע בה אבל היא אמרה שהעיניים שלו מפחידות אותה. לדבריה הן נראות כקשקושים שחורים וכבר לא מיועדות לראייה. לכן מאז היא ישנה איתי.
      "'בהתחלה חשבתי שהיא סתם מספרת סיפור מפחיד, אבל סימנים אחרים העידו שמשהו אכן קורה. בחדר האורחים כל הזמן קר. הצצתי פנימה ושמתי לב שהמקום הקר ביותר הוא בתוך הארון שבו תלויה חליפתו החגיגית. הוא רצה להיקבר בחליפה הזאת, אך כשהלבשנו לו אותה בבית-הלוויות היא לא התאימה. אנשים מתכווצים קצת אחרי שהם מתים כי המים בגוף מתאדים. חליפתו הטובה ביותר הייתה גדולה עליו ולכן קנינו חליפה מבית-הלוויות. אני לא יודעת למה הסכמתי.
      "'באחד הלילות התעוררתי ושמעתי את אבי החורג מסתובב למעלה. המיטה שבחדרו אף פעם לא נשארת מסודרת והדלת נפתחת ונטרקת בכל מיני שעות מוזרות. גם החתולה לא מסכימה לעלות למעלה ולפעמים היא יושבת בתחתית גרם המדרגות ומסתכלת על דברים שאני לא רואה. היא בוהה קצת ואחר-כך מייללת כאילו דרכו לה על הזנב ובורחת.
      "'אבי החורג עסק בספיריטואליזם במשך כל חייו ואני מאמינה שהסיבה היחידה לכך שהוא כאן היא כדי ללמד את בתי שהמוות הוא לא הסוף, אבל היא רק בת אחת-עשרה וצריכה חיים נורמליים ולישון בחדר שלה, ולא בשלי. הפתרון היחיד שהצלחתי לחשוב עליו הוא לנסות ולמצוא לאבא בית אחר, והעולם מלא באנשים שרוצים להאמין שיש חיים אחרי המוות. ובכן, יש לי הוכחה חותכת בשבילכם.
      "'אני מוכנה "למכור" את רוח הרפאים של אבי החורג לכל המרבה במחיר. כמובן שלא באמת אפשר למכור נשמה אבל אני מאמינה שהוא יבוא אל מי שיפתח לו את הדלת וגם יציית לו. כפי שכתבתי, כאשר הוא מת הוא התגורר איתנו באופן זמני ולא היה לו מקום משלו, ולכן אני מאמינה שהוא יילך לכל מקום שבו ירגיש רצוי. אל תחשבו שזו בדיחה או מתיחה ושאני רק רוצה לקחת את הכסף ולא מתכוונת לשלוח כלום בתמורה. מגיש ההצעה הזוכה יקבל לידיו משהו מוחשי שיוכיח את השקעתו, את החליפה החגיגית של אבי החורג. אני מאמינה שאם רוחו נקשרה לאיזשהו חפץ, הרי שזה לחליפה הזאת.
      "'זוהי חליפה מיושנת ונאה מתוצרת גרייט וסטרן טיילורינג. יש לה פסי כסף דקים,' בלה-בלה, 'בטנת סאטן,' בלה-בלה..." דני הפסיק לקרוא והצביע על המסך. "תראה את המידה, צ'יף. בדיוק המידה שלך. ההצעה הגבוהה ביותר היא שמונים דולר. אם אתה רוצה רוח רפאים משלך, תוכל כנראה לקבל אחת במאה."
      "בוא נקנה אותה," אמר ג'וד.
      "ברצינות? להציע מאה דולר?"
      ג'וד צמצם את עיניו והתמקד בנקודה במסך, בדיוק מתחת לתיאור הפריט, במלבן שאמר 'שלך עכשיו באלף דולר'. מתחתיו נכתב: לחץ עכשיו לקנייה ולסיום המכירה הפומבית! הוא הניח את אצבעו על המלבן והקיש על הזכוכית.
      "בוא נשים אלפייה ונסגור עניין," הוא אמר.
      דני הסתובב בכיסאו. הוא חייך וגבותיו התרוממו. לדני היו גבות מקושתות בסגנון ג'ק ניקולסון והוא השתמש בהן בצורה מרשימה. ייתכן שהוא ציפה להסבר אבל ג'וד לא היה בטוח שהוא יכול להסביר, אפילו לעצמו, למה נראה לו הגיוני לשלם אלף דולר עבור חליפה ישנה שכנראה לא שווה אפילו חמישית מהסכום. אחר-כך הוא חשב שזו יכולה להיות פרסומת מצוינת: ג'ודאס קוין רוכש רוח רפאים. המעריצים מתו על סיפורים כאלה. אבל זה היה אחר-כך. באותו רגע הוא פשוט ידע שהוא רוצה להיות האיש שיקנה את רוח הרפאים.
      ג'וד פנה ללכת והחליט לעלות למעלה לראות אם ג'ורג'יה כבר לבושה. הוא אמר לה להתלבש לפני חצי שעה אבל ציפה למצוא אותה עדיין במיטה. הייתה לו תחושה שהיא מתכוונת להישאר בה עד שתצליח לריב איתו כפי שניסתה. היא בטח תשב שם לבושה בתחתונים ותמרח בזהירות לק שחור על אצבעות הרגליים. המחשב הנייד שלה יפעל והיא תחפש בו אביזרים גותיים, את הסטאד המושלם לתקוע בלשון, כאילו שהיא צריכה עוד... ואז המחשבה על גלישה ברשת גרמה לג'וד לעצור ולחשוב על משהו. הוא הביט לאחור בדני.
      "איך בכלל נתקלת בזה?" הוא שאל וסימן בראשו לעבר המחשב.
      "קיבלנו אי-מייל."
      "ממי?"
      "מאתר המכירות הפומביות. הם שלחו לנו אי-מייל שבו נכתב, 'שמנו לב שקנית פריטים דומים בעבר וחשבנו שתהיה מעוניין.'"
      "קנינו פריטים דומים בעבר?"
      "שקשורים לתורת הנסתר, אני מניח."
      "אף פעם לא קניתי כלום מהאתר הזה."
      "אולי קנית ואתה פשוט לא זוכר. אולי אני קניתי משהו בשבילך."
      ג'וד אמר, "הסמים המחורבנים האלה. פעם היה לי זיכרון טוב. בתיכון הייתי במועדון השחמט."
      "באמת? איזה קטע."
      "מה? זה שהייתי במועדון שחמט?"
      "כן. זה נשמע כל-כך... חנוני."
      "כן, אבל במקום כלים השתמשתי באצבעות קטועות."
      דני צחק, קצת חזק מדי, מתקפל כולו ומוחה דמעות דמיוניות מזוויות עיניו. חנפן עלוב שכמותו.

      "קופסה בצורת לב" מאת ג'ו היל (קינג). מאנגלית: שרון בן-דוד. הוצאת אריה ניר