מר ישראל

קשה לחשוב על כותרת הולמת יותר מאשר "מר ישראל" להספד, עוד אחד מני רבים, שוודאי יכתבו על ישראל פוליאקוב, מי שנודע בעיקר כ"פולי מהגשש". מעבר להערכה, הכבוד והצער על לכתו של אחד מאחרוני הישראלים האותנטיים, מהסוג שלא ניתן היה לפירוק והרכבה, השאלה החשובה היא מה המשקל הסגולי של פולי בהיסטוריה הישראלית; מהו בעצם 'מר ישראל'; מה הופך את סרג'יו קוסטנזה הרומני – שאם אליו פנית, לעולם לא טעית – לחריג ומיוחד בתוך גלריית הטיפוסים, שלכאורה גם אלי יצפאן יודע לבצע?

בערב שבת האחרון צפיתי, במקרה, ביחד עם הורי, במערכון ה"ישראבלוף" ששודר במסגרת "כך היינו" של ערוץ 1. יש דברים שמוכרחים לעשות לפני ארוחת ערב. מודה, זה היה מצחיק פחות מהפעם הראשונה, אבל בכל זאת מצחיק יותר מכל דבר אקטואלי שמוקרן היום. מדוע? דווקא משום שיותר משההומור הגששי נועד להצחיק הוא נוצר כדי להסביר לנו מי אנחנו. וזה, כמובן, מצחיק, מצחיק מאוד. הם בעיקר היו נטולי ציניות – תכונה שמושפעת מרוח התקופה – ולכן, גם אם במעבר בין אז לעכשיו שיבושי השפה הגששית כבר מצחיקים פחות, הגששים היו ויהיו נטולי תאריך תפוגה. גם אם משלושה יצא אחד.

פולי אמנם יצא לדרך עצמאית לאחר שהגשש החיוור התפרקו – אבל בסיכומו של אדם, פולי פירושו הגששים. מבין שלושתם, לי תמיד היה נדמה שפולי הוא "האחר" – ודווקא משום שהיה בו משהו רגיל, ארוז במראה ישראלי לחלוטין. פולי הוא הרי לא שייקה, שמספיק להאזין לקול הבריטון שלו כדי לגחך, ולא גברי שדי במבט על המימיקות באוריינטציה-ירושלמית כדי ליפול. עבור הגשש, פולי היה מה שמנשה נוי היה בשביל החמישייה הקאמרית: הוכחה שהכישרון העצום טמון דווקא בניואנסים של הנורמלי, של כמו כולנו. אבל אחרת.

פולי הוא בוודאי לא יפה הבלורית והתואר, אבל במערכוניו הוא גילם את השלב האבולוציוני הבא של הצבר – ארץ ישראל היפה והמצחיקה. הרומני של פולי הוא בעצם גם העיראקי וגם הבולגרי וגם כל קללה טיפוסית אחרת. בכל הקשור לפולי – לא המבטא עושה את האדם, אלא האדם את המבטא. נדירות הפעמים בהן שחקן ישראלי ידע לזקק את ההומור העדתי לסוגה כה אנינה – וכזה היה ההומור שלו.

"הכל דבש", הסדרה שיצרה לאחרונה בתו, יעל פוליאקוב, עסקה כמעט אחד לאחד בחיים האמיתיים של משפחתה. פולי האמיתי, הביישן והמעט נחבא אל הכלים, התלבט אם להשתתף בז'אנר המודרני הזה. לאף אחד לא נוח לגלם את עצמו בערוב הקריירה, שחקן גדול, אבל במיל'. אבל הוא גילם את עצמו באופן מושלם: טוב, זו לא חוכמה. הוא הרי יצא, איך לומר, פולי. אין טוב מזה.

כשנודע דבר מותו, הסתבר השילוב בין האמנות למציאות: זו באמת הייתה ההופעה המונומנטלית האחרונה שלו. אבל השילוב המשפחתי סיפק גם אמירה תרבותית ברורה. אם האבא שכלל את ההומור העדתי לדרגה שלא ניתן היה לחשוב על מפותחת ממנה, באה הבת ושיכללה את ההומור הזה, אחרי אינספור ניסיונות מייגעים של אחרים. במקום להקצינו – כמו, למשל, על בסיס הגישה שהמזרחים הם ערבים - יעל הבינה עד כמה משחק הזהויות אצלנו כבר מטושטש לחלוטין, מסמא את החושים: ב"הכל דבש" דווקא האמא המזרחית מתנשאת על החבר הלובי, שבעצמו מתנשא על המשפחה המעורבת, בעוד האבא האשכנזי רק רוצה לאכול. אוכל מזרחי.

זה היה מדויק לישראליות העכשווית עד רמת הצ'ופצ'יק של הקומקום. קשה לחשוב על עוד משפחה שאיחדה את הדבר האמיתי ואת הדבר הבא בהומור הישראלי תחת קורת גג אחת.