פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      מזל סרטן

      דחיית התחקיר על אולמרט בעובדה הזכירה לנמרוד לין שכולם, בסופו של דבר, משחקים מלוכלך ומנסים לשרוד. גם עתונאים

      אנשים לא נחמדים כבר קראו למסיבת העיתונאים, בה הודיע ראש הממשלה על מחלתו, "ספין". אני לא בטוח שבזה מדובר: גידול ממאיר הוא עדיין גידול ממאיר, ואני משער שעל אולמרט עוברים עכשיו רגעים לא-קלים וגם רוצה להאמין שאולמרט ויועציו לא מנסים לחלוב רווח פוליטי מהעניין. אבל אולמרט הוא עדיין ראש-ממשלה ופוליטיקאי, ומעבר להישרדותו הגופנית, הוא חייב גם לשרוד פוליטית: ערב וועידה דיפלומטית חשובה, וכשהוא מוקף ביריבים שחוככים ידיים לקראת מפלתו, הוא אינו יכול להראות סימנים של חולשה. במילים אחרות, גם מסיבת העיתונאים לא נועדה ליצור ספין, הרי הודעה על מחלת ראש ממשלה היא מהלך בעל השלכות פוליטיות משמעויות.

      זמן קצר לאחר ההודעה, אנשי "עובדה" יצאו בהודעה משלהם כי הם דוחים את שידור התחקיר על חקירת אולמרט. מצד אחד, דחיית התחקיר היא מחווה אמפתית בסיסית; אין שופט אדם בשעת צערו וכיוצא בזה. מצד שני, יש בה טעם לפגם. כשראש הממשלה חוזר ומדגיש כי מחלתו והטיפול בה לא ייפגעו בעבודתו, כי סיכויי החלמתו גבוהים וכי הוא כשיר לחלוטין לתפקד כראש-ממשלה, המחווה של אנשי "עובדה" מתרוקנת משהו מתוכן: אם אולמרט בריא מספיק לכהן כראש ממשלה, האין הוא בריא מספיק כדי לעמוד בגילויים חדשים הקשורים לתיקי החקירה נגדו?

      צוות "עובדה" נקלע למצב שבו הוא יכול רק להפסיד: אם ישדרו את התחקיר – וצריך לזכור שתחקירים עיתונאיים הם בתי משפט בזעיר-אנפין – הם ייספגו ביקורת על חוסר-רגישות; אם לא יישדרו הם מסתכנים בביקורת על סטנדרטים מקצועיים קלוקלים. הבחירה של "עובדה" לדחות את התחקיר היא נסיון להלך בין הטיפות: מכיוון שאנשי התוכנית מאמינים בתחקיר שלהם הם לא ייגנזו אותו, אלא הוא יישודר במועד הראוי, כלומר כשהמחלה של אולמרט תעבור מהעמוד הראשי של העיתון לחלק הפנימי.

      המצב שנוצר מזכיר – מבלי להקל ראש בחומרת המחלה של אולמרט או היושרה של "עובדה" – את אחת מאותן קומדיות-נימוסין שהבריטים מתמחים בהם. כל שחקן על המגרש רוצה לפעול אחרת: אולמרט בוודאי היה רוצה להתרכז בטיפול במחלתו, ואנשי "עובדה" בוודאי היו רוצים לפתוח את העונה החדשה שלהם בתחקיר מרעיד-סיפים. אבל כל אחד מהם חייב לנהוג על פי כללי המשחק: אולמרט לא יכול להניח למחלתו להפוך לנטל פוליטי, ואנשי "עובדה" לא יכולים להצטייר כעיתונאים קרי-דם.

      ראוי לברך על השקיפות שנוהג ראש הממשלה במצבו הבריאותי כשאנשים בישראל עדיין מתים מ"מחלה קשה"; ראוי גם לברך על קיומן של תוכניות תחקירים כמו "עובדה" שאמורות לספק שקיפות היכן שאנשי ציבור כמו אולמרט מעדיפים הסתר-פנים. אבל לרגע התפקידים מתהפכים – הפוליטיקאי מציע ווידוי אישי קשה, ואילו העיתונאים מעדיפים לדחות את גילוי האמת למועד לא-ידוע. ההיפוך הרגעי הזה צריך להזכיר לנו שכאשר מישהו מציע לנו "חשיפה" או "שקיפות", ואין זה משנה אם הוא פוליטיקאי או עיתונאי, האמת שהוא מציע לנו תמיד מוכתמת באינטרסים, ותלויה בחוקי משחק אכזריים ומסובכים. ההבחנה בין כלבי השמירה של הדמוקרטיה והפוליטיקאים השקרנים היא הבחנה נאיבית מדי; כולם משחקים משחק מלוכלך, ובסופו של דבר, כולם מנסים לשרוד.