בסיסטית מחפשת להקה

באנגליה מזכירים את ג'ק פנייטה (Peñate עם צ'ופצ'יק ספרדי על הנון, נגיד Pen-yah-tay) בנשימה אחת עם לילי אלן וקייט נאש. זה אומר, בין היתר, שהוא רוקד על שתי חתונות – על עיתונות האינדי ומצעדי המיינסטרים – ובמקרה שלו, כשאני אומרת רוקד, אני מתכוונת רוקד. באנגליה מספיק להיות לונדוני, ממעמד בינוני ומעלה ובן-של כדי שישנאו אותך, והעובדה שסימן ההיכר של פנייטה הוא הדבר המוזר הזה שהוא עושה עם הרגליים – מעין ריקוד רוקאבילי עקום – גם לא מוסיפה לו נקודות בעיתונות.

התקשורת הבריטית לא רואה בעין יפה את העלייה המטאורית של פנייטה, שאלבום הבכורה שלו, שיצא בלייבל XL, הגיע למקום השביעי במצעד האלבומים הבריטי ולמקום הראשון במצעד האינדי. אבל אנחנו, מה איכפת לנו שהוא למד בבית ספר פרטי (שם היתה לו להקה בשם Jack's Basement, בה ניגן פליקס ווייט שהקים אחר כך את המכביז) ושסבא שלו הוא משורר מוכר? כל מה שאנחנו יודעים זה שהוא לובש חולצות משובצות, שיש לו צוואר עבה באופן מדאיג ושהוא – איך לומר – זריז רגליים. אחרי יומיים של צפייה בלופ בקליפ של “Spit At Stars” ביוטיוב טרם הצלחתי להחליט לאיזה משני מחנות הטוקבקיסטים להצטרף – לאלה שחושבים שהריקוד שלו מגניב ומעיד על אינדיבידואליזם וזריקת זין או לאלה שחושבים שהוא פתטי. מה שבטוח, אלביס הוא לא.

אחרי כל הדיבורים על הריקוד שלו, מגיע אלבום הבכורה, “Matinee”. את החזרה ללקסיקון של המילה "מטינה" (הצגה יומית) אפשר לייחס ל“The Dark of the Matinee” של פרנץ פרדיננד (אם כי לפני עשור בערך הזמינה בחורה את חברי מתן למטינה, והוא חשב שאשת העולם הגדול צוחקת על השם שלו). לפנייטה, בכל אופן, אין שום קשר לאסכולת הפוני האלכסוני של פרנץ פרדיננד. ההצגה היומית שלו היא אינדי גיטרות עם רוקאבילי, סול וטיפה סקא, אבל היא קודם כל פופ.

הסינגל הראשון שלו, “Second, Minute or Hour”, יצא לראשונה לפני שנה כתקליטון 7-אינץ' בהדפסה של אלף חתיכות בלייבל הקטן "טורקים צעירים". יש בו שילוב לא מקורי אבל נחמד של קצת ארקטיק מאנקיז, הרבה ג'ם, גיטרת רוקאבילי פיפטיזית, מנגינת האוסמרטינס שמחה ואווירת מוד רקידה, וזה כנראה השיר הכי טוב שלו. הבי-סייד של הסינגל היה “Got My Favourite…” – שיר סול-קליפסו בו פנייטה נשמע כמו המקבילה הגברית של לילי אלן, כלומר לונדוני צעיר בעל אמצעים ומבסוט מהחיים, שמספר על הנעליים האהובות עליו, המעיל האהוב עליו (וויוויאן ווסטווד, אם תהיתם), הטבעת האהובה עליו וכו'.

אחרי שהוא חתם ב-XL, שוחרר הסינגל הראשון מחדש במטרה לקדם את האלבום, והפעם סופח אליו בי-סייד אחר: קאבר מפתיע ללהיט הענק של Beats International מ-1990,”Dub Be Good to Me”, בו מחליף ג'ק את קולה החושני של לינדי לייטון בפלצט מוזר. אפשר לקרוא את המהלך כתגובה אירונית על כך שכולם כל הזמן אומרים שפנייטה גונב את השירים שלו מההאוסמרטינס (אחת הלהקות המדהימות והלא מספיק מוערכות של האייטיז). במקום לעשות קאבר להאוסמרטינס עצמם, הוא הלך דווקא על ביטס אינטרנשיונל - ההרכב שהקים הבאסיסט של ההאוסמרטינס, נורמן קוק (שיהפוך בהמשך לפאטבוי סלים), אחרי התפרקות הלהקה ההיא.

הסינגל השני של פנייטה היה “Spit at Stars”, שהוא מאוד דומה לראשון, רק קצת יותר מעצבן. ואז הגיע הסינגל השלישי, “Torn on the Platform”, שהוא דומה מאוד לשני, רק קצת יותר מעצבן. סקא בבתים, רוקאבילי סמיתסי בפזמון, ושוב מנגינת האוסמרטינס מובהקת, וכמו ביתר שירי האלבום, המילים המטופשות לא עוזרות לתת את משקל הנגד הדרוש לקלילות. בשיר הזה נקרע לבו של פנייטה בעודו עומד על הרציף בתחנת הרכבת של ווטרלו כי הוא לא רוצה לעזוב את לונדון. זה היה יכול להיות שיר אהבה מרגש לעיר שהוא אוהב, אבל ברגע שמבינים שהוא מתבכיין כי הוא נוסע לוויקאנד, הלב לא ממש נחמץ.

שלושת הסינגלים (וגם “Got My Favourite…”) נמצאים באלבום, ואחרי שורה של עוד כמה שירים מהירים, שמחים, רקידים ואנרגטים, בהם מביע פנייטה שמחת חיים של קופיף שקנה שייק מנגו-אפרסק בכוס פלורסנטית בשינקין – הוא מנסה לחשוף גם צדדים רגישים יותר. בקטע הבלו-אייד סול א-לה פול וולר, ”Learning Lines”, זה עוד עובר, אבל בבלדה הרומנטית “My Yvonne” מתפרץ פנייטה לדלת פתוחה שג'יימס בלאנט שכח לסגור כשהוא רץ לכבוש את אמריקה. והשיר האקוסטי הסוגר את האלבום, “When We Die”, הוא בכלל קטסטרופה – וזה לא עוזר שהוא הוקלט בתוך כנסייה.

ג'ק פנייטה יודע לכתוב שירים מדבקים, אבל משהו בפופיות ובקלילות שלו מאוד מטרידים. הבחור מנסה להכניס סול ורוקאבילי לפורמט של פופ כמו שעשו ההאוסמרטינס, הסטייל קאונסיל או הסמיתס, אבל לתוצאה המתקבלת יש משקל נוצה כמו לסול של ווהאם!. שלא תבינו לא נכון, אני מתה על ווהאם!, אבל הבעיה עם פנייטה היא שהוא לא מספיק סקסי, אסקפיסטי ונוצץ בשביל להיות ווהאם! ולא מספיק שנון, עמוק, פוליטי, מעניין ובעל משמעות בשביל להתקרב בכלל להאוסמרטינס, סטייל קאונסיל או הסמיתס. במקום ללכת עם הפופיות שלו עד הסוף, הוא מתעקש לשמור על פאסון וסאונד של אינדי ואיזושהי יומרה לאותנטיות, ששום דבר לא עומד מאחוריהם, מה שהופך את כל היצירה שלו לדי זניחה.

הקולגה אחי רז דיבר פה לאחרונה על הנכונות הבלתי מתפשרת של רושין מרפי (אקס סולנית מולוקו) להתייחס למלאכת עשיית הפופ בכבוד הראוי לה. זה בדיוק מה שפנייטה לא עושה, ואולי אי אפשר להאשים אותו. בתור בן 23 הוא לא גדל באייטיז – אז ידעו לעשות פופ מצעדים כמו שצריך - אלא על הבריטפופ של הניינטיז, שגם הוא רוב הזמן לא היה משוכנע שהוא פופ, וחוץ מאשר אצל כמה להקות גדולות וטובות באמת, היה ז'אנר עם לא מעט בעיות.

פנייטה הוא משהו כמו גירסת האינדי של “Faith” של ג'ורג' מייקל (מינוס הסקס אפיל וניענועי העכוז). וחבל, כי הוא באמת סבבה של בחור. ואחרי בירה או שתיים, גם יש מצב שתתפסו אותי מנסה לחקות את הריקוד שלו בסלון.


Jack Peñate, “Matinee”
(BNE)