כאשר דגל מדינתך תלוי הפוך - טענה שכבר נטענה ב"המבצר האחרון" של רוד לוריא - זהו סימן למצוקה גדולה. כדברי האנק דירפילד, בן דמותו של טומי לי ג'ונס ב"בעמק האלה", סרטו החדש של פול האגיס: "המשמעות של דגל תלוי הפוך היא, שאנחנו עמוק בתוך החרא ואנחנו צריכים מישהו מבחוץ שיבוא מהר ויוציא אותנו משם". במידה והמצב הוא אינו כזה, דגל תלוי הפוך משול ליריקה בפנים של כל הארצות בברית הגדולה של אמריקה. לכן כאשר דירפילד רואה דגל שתלוי בצורה כזו (לאחר מכן יתברר שתלה אותו מישהו מאל-סלבדור), למרות שאך זה הרגע יצא לאתר את בנו מייקל (שדפק נפקדות מן הצבא ימים ספורים לאחר חזרתו מעירק ואינו עונה לסלולרי שלו), הוא יהיה חייב לעצור, להפוך את הדגל, ורק אז להמשיך בדרכו לבסיס.
החיפוש אחר הבן האובד הוא חיפוש איטי ושקט; ככל שהזמן מתקדם אנו למדים כי דירפילד (חוקר צבאי בעברו), הוא לא פראייר, אלא יודע דבר או שניים בקשר לעבודת בילוש. כיוון שמדובר בבנו, דירפילד מעקם מעט את החוק, "מפלח" את הטלפון הסלולרי של הבן מן הבסיס ומבקש ממה שנראה כסוג של האקר, לשחזר את צילומי הוידאו ה"בלתי צפיים" מתוך הטלפון, ולשלוח אותם לדוארו האלקטרוני, אלא שהסרטונים (שישלחו אחד-אחד ככל שעלילת הסרט תתפתח, רק יסבכו את המצב.
חצי שעה אל תוך הסרט/החקירה (ואם נראה לכם שסיפרתי כבר יותר ממה שאתם מעוניינים לדעת אנא הפסיקו לקרוא עכשיו) יגיע חייל במדים לדלת חדר המלון של דירפילד האב, יצדיע ויצטער מאוד להודיעו שבנו מייק נרצח בקרבת מקום ולאחר מכן בותר והוצת. מאותו רגע חיפוש הנעלם יהפוך לחקירת מקרה מוות ועד מהרה תתגלה לדירפילד ולנו האמת המרה.
יש סרטים - אפרופו הביקורת משבוע שעבר על "סימנים של כבוד" של קרוננברג - שמחציים הראשון אתה מעלה ספקולציות לגבי המשך העלילה ולפתע מגלה שזה בכלל לא סוג הסרט שחשבת שאתה נמצא בו. כל התאוריות שלך שייכות לז'אנר אחר לגמרי. הדוגמה הרעה שלי היא "דו"ח מיוחד", שמתחיל כסרט מדע בדיוני גדול מהחיים שלבטח יגלה לנו משהו עמוק בטירוף על העולם הטכנולוגי והיקום האינסופי בו אנחנו חיים (בואנה, זה סטיבן שפילברג למען השם!) ובשנייה אחת אתה מגלה מי הרוצח ומופתע לגלות כי עד עכשיו צפית בסרט בו היית אמור לגלות מי היה הרוצח. הדוגמה הטובה שלי תהיה חייבת להיות "חשדות מן העבר" עם קאת'י בייטס וג'ניפר ג'ייסון לי (שהוזכר גם בהקשר של "סימנים של כבוד", וחווה עדנת רפרורים), שמתחיל כמותחן אימה מפחיד והופך (בלי שנשים לב) לדרמת מותחן ריאליסטית. במקרה הזה הסרט התתפתח לסרט הרבה יותר "בוגר" ממה שציפיתי. נדמה לי ש"בעמק האלה" שייך לסוג הטוב - נראה שאתה מחפש בראש רוצח פוטנציאלי אך ככל שתתקרב לגילויו, כך החשיבות שלו תלך ותפחת.
אלת המלחמה
מעניין היה לראות סרט ש"בעמק האלה" בחציו מרומז ועדין ובחציו מאכיל אותך בכפית (לא ידעתי אפילו שאפשר לעשות דבר כזה) ונדמה שהמון אספקטים בסרט נראו סותרים את עצמם לחלוטין. אני אנסה להסביר: דמותו של טומי לי ג'ונס חולה במחלה של וינסנט ד'ונופריו מ"חוק וסדר כוונה פלילית", כלומר הוא החוקר הכי טוב בעולם ומחוצה לו, כאשר אין דבר שהוא לא יודע ובו הוא אינו מבחין וזה אפילו לא משנה אם כל פעם הוא מגלה אמת אחרת; הירידה שלו לפרטים וכישורי הבילוש הנעלים שלו, בטח מעל אלו של הבלשית המקומית, אמלי סנדרס (שרליז ת'רון), הם על גבול הבלתי אנושיים. עם זאת, אני לא זוכר שראיתי את טומי לי ג'ונס משחק תפקיד יותר טוב באף סרט אחר.
אותה אמילי סנדרס, שוטרת שסובלת מכמות מוגזמת (מוגזמת כלומר לא אמינה) של שוביניזם במקום העבודה ומתפקדת כאם יחידה לילד קטן, מנסה לעזור לדירפילד ומהווה גם היא דמות שכתובה ו"מתרחשת" בצורה מוגזמת ועם זאת שובה את הלב לחלוטין ביום-יום, ברמת הדיאלוגים והג'סטות הקטנות. קשה להתעלם לקשר למלחמה בעירק - עלילת הסרט (כמו הסרטונים בטלפון הסלולרי) חוזרת לעירק כל הזמן, אולם חקירת הרצח, ולמעשה הרצח עצמו אינם מתרחשים בעירק, אלא בארה"ב. גם אם נראה שלכאורה אין שום קשר ישיר בין הרצח לבין המלחמה המתמשכת של אמריקה באזור, הסרט הוא עדיין פוליטי בטירוף, כאשר כל כולו פטריוטיזם צרוף מצד אחד ואנטי אמריקאי בשגעון מצד שני, כשנדמה שאף דמות לא נוקטת באף עמדה פוליטית ברורה במהלכו.
ומעל הכל, בעוד הסרט - כנאמר עד כה - רחוק מלהיות חף מבעיות קשות, הוא סרט לא פחות ממדהים; כסרט מלחמה עכשווי הוא יחיד במינו וחשוב לראות אותו. הסלוגן של "הספציאליסט" (התיעודי על אייכמן) היה משהו בנוסח "הצצה אל הבנאליות של הרשע"; אני חושב שהוא מתאים ל"בעמק האלה" אפילו יותר. הוא מטלטל בפשטותו והוא עצוב, עצוב מאוד.
שנות השבעים באמריקה התהדרו בשלל סרטים אודות הזוועה במלחמה, בעיקר הודות לעסקים המפוקפקים בוויאטנם ולדור חדש של בימאים עצמאיים שהחלו לעשות סרטים מחוץ ל"שיטת האולפנים" שגוועה בסוף שנות השישים. המסר של "בעמק האלה", בניגוד לאותם סרטים, הוא לא "מלחמה זה זוועה", אלא דווקא חותר לאמירה על אמריקה של היום, ברמת המדינה וברמת הפרט, ועל חוסר היכולת שלה להתמודד עם מלחמות: היא חזקה מדי, עשירה מדי וחופשייה מדי. בעוד כל מדינה מערבית אחרת יוצאת למלחמה עם סיכוי (קטן ככל שיהיה) שתפסיד, אמריקה מנצחת גם את המלחמות שהיא מפסידה בהן ולכן יכולה להמשיך ולהילחם מלחמות אבודות ללא פחד ממשי מהפסד; הרי תמיד יהיה לה יותר מדי מה הוכיח. אם האזרח המערבי שאינו אמריקאי יכול להרשות לעצמו לצאת כחייל למלחמה, הרי שהאזרח האמריקאי חייב את הסוף שבוע הארוך שלו, את השפע היחסי שלו ואת ההמבורגר שלו בכדי לשמור על שפיותו. בתנ"ך, עמק האלה הוא העמק בו דוד נפגש עם גליית, בסוף הסרט, לי לפחות היה די ברור מי דוד ומי גליית.