פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      הלהיט של ניק קייב והבאס סידס: באסה או קלאסה

      פינה של רגעים בפופ - קלאסיקה על זמנית, או באסה מיותרת מפח הזבל. והפעם: "Weeping Song" של ניק קייב והבאד סידס

      שלוש דמויות הלכו אימה על שנות השמונים - מועמר קדאפי, פרדי קרוגר ובליקסה ברגלד. הראשון הפיל מטוס אמריקאי מעל סקוטלנד ואיים לפוצץ את המזרח התיכון, השני הדיר שינה מעיניהם של כל ילדי העולם עם פניו השרופים, סוודר הפסים וכפפת הלהבים שלו, ואילו השלישי היה חבר גם באיישנטורצנדה נויבאטן - מה שמכת ברזל תעשייתית יכולה לעשות למפלס החרדות של יהודים - וגם כיהן כזרע הפורענות בזרעים הרעים של ניק קייב. הפוזיציה שלו בתוך הלהקה, יד ימינו של ניק החשפן, שוועה לו תדמית שמזכירה את סיל ב"סופרנוס" - שקט שקט, שמדי פעם משתחרר לו בורג סוציופתיות שמבהיל בקור הרוח שבו הוא מתרחדש ולמעשה תמיד נמצא שם, גם ברגעים הלכאורה שקולים. הסיבה לכך היא פשוטה - כמה שניק קייב לא היה מחוק, בליקסה היה תמיד היה נראה כמי שכבר הקדים אותו בפיקס.

      הסממן הקיצוני של תקופת ההירואין הזו היה "טנדר פריי", אלבום שהיה ההקבלה הנרקוטית לדת. המעבר ממנו ל"הבן הטוב", האלבום הקומוניקטיבי ביותר של קייב והזרעים עד אותו רגע, היה נראה בזמנו כבלימת חירום וצלחת של 180 מעלות. למרות שסממנים לצליל של "הבן הטוב" קיימים כבר ב"Kicking Against the Pricks" (כמו למשל בביצוע שלו ל"Somehting's Gotten Hold of my Heart" של ג'ין פיטני), רבים אף ראו בו צעד של התמסחרות (טענה שקשה להתווכח איתה נוכח הקהל שהוא צירף לחוג המעריצים של הזרעים הרעים) והתרככות.

      הטענה הזו תקפה בעיקר לגבי שני שירים - "שיפ סונג" ו"וויפינג סונג" -הלהיטים, מושג שהיה עד אתו רגע זר בהקשר של ניק קייב - מאותו אלבום. בעוד שלגבי "שיפ סונג" קיימת בי אמביוולנטיות - אכן מדובר בחתיכת גוואחס רגשני, אבל מצד שני גם בשיר יפה מאוד), על "וויפינג סונג" אני באמת מוכן להיאבק. "וויפינג סונג" הוא דואט בין בליקסה לניק קייב, שבו הגרמני מופיע בתפקיד האב, אותו שואל קייב את אותן קושיות מדכדכות פעם אחר פעם - "מדוע הגברים, הנשים והילדים בוכים?" - שמנחות את השיר ואליהן אין ממש תשובה מפורשת.

      היום כשאפשר להביט על הקריירה של ניק קייב עם פרספקטיבה קצת יותר עמוקה, אפשר לראות ש"הבן הטוב" היה למעשה המשך ישיר ל"טנדר פריי" - השקט שמגיע אחרי הקריז ובתוכו עצור קריז נוסף, שמאיים להתפרץ מחדש (וזה מה שקרה בדיוק ב"Let Love In", שני אלבומים אחר כך). ב"וויפינג סונג", קיימים, גם אם בווליום נמוך יותר, כל המרכיבים שהפכו את "הזרעים הרעים" לחטיבה הלוחמת הכי מגובשת וייחודית שידע הרוק. מתחת למלודיה הלכאורה נאיבית והטקסט המופשט מסתתר אותו מקצב מארש חורק שמזוהה עם הזרעים הרעים, ודווקא משום שהוא מוסט הצידה מעט - בדומה לרגעים הרגועים יותר של סוניק יות' - הוא הופך למטריד פי כמה.

      גם בדואט בין בליקסה לקייב יש משהו מקסים, גם בחלוקת התפקידים, וגם בפזמון כשהם שרים כמו שני שיכורים בבר (אפקט דומה היה לקייב עם שיין מקגאוון מהפוגס בקאבר שלהם ל"What A Wonderful World" של לואיס ארמסטרונג) ועושים חשק להצטרף אליהם כשמגיע הטוויסט עם "But I won't be weeping long", כשהשיא של "וויפינג סונג" מגיע בבית האחרון והכמעט דומם ובו הבן מבקש סליחה מאביו (או ששוב יש כאן הקבלה בין דת וסם, או למעשה בין כומר לדילר. בכלל יכול להיות שכל השיר הוא בקשת סליחה של קייב מהדילר שלו), מכיוון שלא ידע עד כמה פגע בו.

      טריוויה לא שימושית - "וויפינג סונג" היה השיר שסגר את התוכנית האחרונה של עד פופ בקדנציה של אברי גלעד ויואב קוטנר.

      ניק קייב והזרעים הרעים, "Weeping Song" - קלאסה