פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      שירת המיגרנה

      מה שעצוב באמת ב"משמורת" אינו הדמויות המרושעות, אלא דווקא עירית לינור. הדס ריבק קבלה כאב ראש

      הצפייה ב-"משמורת", הסדרה החדשה והמדוברת של עירית לינור, כמוה כגיחה לשדרות רוטשילד בתקופה שהיא מעוטרת בגלובוסים מטעם חברות מסחריות, די ברור שכל עוד זה נמשך, אין טעם לחזור. יותר מהכל "משמורת" היא הסדרה שתגרום לכם להתחיל להשתמש באמצעי מניעה ולהפנים שילדים זה לא ממש שמחה.

      לאהרל'ה ברג, גבר שרמנטי וחרמן (נתן דטנר) יש שלושה ילדים (הילה פלדמן, יונתן ברק ודניאלה קרטס) משלוש נשים שונות, שהן, כדלהלן: פאני, שמנהלת את העסק המשפחתי (אורלי זילברשץ בנאי), נירה (שרית וינו אלעד) - והאשה השלישית, להלן "המנוחה". את האמא הפרטית של אהרל'ה, הניה האלמנה השמחה והסבתא של כל הצאצאים, מגלמת מרים זוהר.

      אם יש משהו שמשותף לכל הדמויות בסדרה הוא שהן ממש ממש מגעילות. אלה לא האנשים שתרצו להיתקע איתם בליל הסדר וגם לא במעלית ולא בשום מקום אחר. ולא מדובר פה על גועל נוסח "הסופרנוס", או אם לנסות ולרדת לרמה של "משמורת" - על רוע נוסח אלקסיס קולבי. מדובר פה ברוע נטול סיבה. הדמויות רעות וחד ממדיות ואם בתחילת הפרק הצופה אומר לעצמו: "מתחת לכל הרוע הזה ודאי מסתתר עצב גדול", הרי שככל שהפרק מתקדם, וגם לתוך הפרק השני והשלישי, מתגלה שמדובר באנשים פשוט מגעילים בלי שום סיבה אמיתית.

      גם אם בהתחלה שאלתי את עצמי למה הם כל כך מרושעים, ככל שהמשכתי לצפות זה הפך להיות פשוט לא רלוונטי ומשעמם. הדמויות כה מופשטות שהן מצליחות לגרום אפילו למשובחת שבשחקנים, כמו אורלי זילברשץ, לצאת חד ממדית. לא ברור מה עושה שם יונתן ברק, וליהוקו של נתן דטנר הצילייגר לתפקיד המאהב הלטיני, מעצים את התחושה שמישהו נרדם בשיעורי הליהוק. בנוסף, לוקח כמעט שלושה פרקים כדי להבין את הקשר בין כל הדמויות. לינור אולי חשבה שזה מסתורי, אותי זה פשוט עייף.

      בתחילת הפרק הראשון מניחה בת שבע הגיבורה על המדף את הספר "שירת הסירנה". כמי שמתרגשת כל פעם מחדש לראות את מרב מיכאלי ובנות "שישי חי" חולפות בפריים של גרסת המסך של "שירת הסירנה", אהבתי את המחווה העצמית, אבל דקה וחצי לתוך הפרק מתברר שטלילה אולי נשארה על המדף, אבל בת שבע (הילה פלדמן) גיבורת הסדרה לא שונה ממנה בהרבה. היא פשוט גרסה כלבתית ודוחה שלה. ואם בסצנה הראשונה של הסדרה הצופה חוטף בחילה מהגיבורה הראשית, אז יוסטון, יש לנו בעיה.

      נראה כאילו לינור לא הפנימה שב-17 השנים שחלפו מאז "שירת הסירנה" הרווקות בתל אביב הלכו לעשות יוגה, פתחו את הצ'אקרות, התחילו לאכול אורגני ולמחזר בקבוקים. במקום, הגיבורה שלה תקועה ב-91' עם ז'רגון ומניירות של כלבה ממורמרת.

      וזה מה שעצוב באמת. כי דווקא לינור, מי שעשתה לתל אביב את השירות הכי טוב בתחילת שנות התשעים והפכה אותה באיבחת מקלדת למקום כל כך סקסי, עושה בסדרה הזאת את הקמפיין הכי גרוע שאפשר לעשות למתחם שדרות רוטשילד. כל אחד ואחד מהגיבורים של לינור הוא עגלה ריקה ומטומטמת, כל אחד מהם יורה מימרה שנונה ומחודדת, אבל חסרת כיסוי. וכל זה נראה כמו מקרה קלאסי של תסריטאית שהיא גם במאית שכל כך מאוהבת ברפליקות של עצמה ופשוט לא חתכה איפה ומתי שצריך.

      "משמורת", ימי חמישי, 22:00, ערוץ 2