בוחשים בשוקי

אין ספק שחיים יבין מייצג יותר מכל אדם אחר את התקומה של עם ישראל כישות משדרת. בתיווכו, מאורעות שכמעט ולא יאמנו, דוגמת ניצחון ביבי בבחירות רק כחצי שנה לאחר רצח רבין, אוקלמו והוטמעו כחלק מתפיסת המציאות שלנו. לכן, בסיבוב אירוני משהו, הוא מצא עצמו יושב בחליפה בין לימור לשוקי הכלב, שהתרוצץ אי שם בירכתי האולפן.

אירוני, משום שכאורח ב"רק בישראל", כמעט ולא פנו אליו בשאלה. בעיקר הציגו את תמונותיו בלקט מן העבר, כשאורנה בנאי וארז טל פונים אל הקהל: "ידעתם שחיים גם משחק כדורגל?", והנה רואים אותו בועט וולה, מטיח את הכדור לכיוון השער של נבחרת הכנסת.

לא היה צורך שיבין ידבר יותר מדי, אפילו שבשנתו ה– 75 הוא עדיין איש שיחה עירני ורב קסם. כי יבין אמיתי לנו יותר כחלק מהמסך מאשר כאישיות ממש. זאת המהפכה שחלה כאן בארבעים שנות שידור ו"רק בישראל" היא נציגה מובהקת שחוגגת את הדור ההפוך: אם השידור הטלוויזיוני הראשון היה אירוע מעצם קיומו, הרי שהיום, פרישתו של שדר מהמסך אל תוך המציאות, היא האירוע המרכזי.

"רק בישראל" היא הדגיג הקטן שרוכב על גבו של כריש הטלוויזיה הגדול. מרוב הקירבה אליו הוא יכול להרשות לעצמו להתבדח על חשבונו כפי שאף אחד לא מעז. הכריש לא יכול לנשוך את מי שמנשנש לו את המותן ולכן "רק בישראל" היא בית כל כך משעשע לחגוג יומולדת לטלוויזיה. טל ובנאי ניזונים משאריות הארוחה – כל החומרים בהם הם עושים שימוש הם תמיד לקטים והחמצות של אחרים.

בין לימור הפרועה לשמעון המהוגן (הוא ארז טל) אנחנו נחשפים לפערים בין מה שאמור להיות משודר למה שאמור היה להיחתך החוצה. בעצם קיומה של תכנית כזאת, שהיא קרנבל של שיירים טלוויזיוניים, אפשר להבין אילו תמורות חלו מימי המשדר הראשון בו היה ערוץ אחד ממלכתי ובולשביקי משהו בעיצוב החמור שלו, ועד הצפת הפרסום והתזזית הרב-ערוצית שמאפיינת את המרקע של היום.

לא סתם תכנית כזאת בוחרת לה כלב קטנטן בתור סמל, כלב שאינו נושך ואינו משמש כשומר. כך, היא גם מגדירה בצורה אמיתית וכנה את היכולת של הביקורת הסאטירית בעידן שבו הזכיינים תמיד ינציחו את שליטתם. אם זה המצב, אפשר כבר לעשות מזה מסיבה.

"רק בישראל", יום ו', 21:00, ערוץ 2