פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      העולם כמרקחה

      כאהובה ותיקה, שנדמה שכבר מיצית בה הכל, וכנגד כל הסיכויים מקסימה אותך שוב, כך ניב הדס התאהב מחדש באנדרוורלד

      הכפיל הבלגי של עידו רוזנבלום מנסה להשתין לידי ולא מצליח. הוא מנער את הזין שלו למעלה ולמטה באגרסיביות הולכת וגדלה, אבל ללא תוצאות. הוא מביט בי, מביט בזין שלי ושואל אם יש לי שורה בשבילו. המשתנות רועדות מהבאסים. אני לא מבין צרפתית, אבל כשהוא מושך באף ומסמן לי עם האצבע לתוך הנחיר תוך כדי חיוך תמים, ברור לי לגמרי למה הוא מתכוון. אני מניד בראשי לשלילה ומתנצל והולך לשטוף פנים. גם הכיור רועד מהבאסים. גם הראי שאני מביט בו, הברמנית שנותנת לי בקבוק מים והבחורה במלתחה – לדעתי עוד לא מלאו 18 – שלועסת לעצמה את הלסת. ואז, אחרי שכל המקום נכנס לוויברציות שהופכות את כל מה שעקום לישר, ואת כל מה שישר לעקום, נכנס הקול של קרל הייד שמבשר ש"כל הדברים האלה- הם בתוכי".

      אין עוד קול גברי בעולם כולו, שמתאים לטכנו – למכות תוף באס רפטטיביות במהירות של 132 BPM - כמו זה של קרל הייד. הוא יכול להיות אקסטטי, מואץ כמו זרם תודעה וצעקני, או לוחש, עדין ומלטף. הקול הזה, שנשמע הכי טבעי כשהוא מסונתז. בשבע בבוקר, בתוך תחנת אנדרגראונד ישנה בבריסל שהוסבה למועדון, כשקור מקפיא של בוקר אפור כמו פקיד שומה נכנס פנימה וכולם מתקבצים מסביב כדי להתחמם האחד מגופו של השני, אין דבר משמח יותר מלשמוע את אנדרוורלד, ולדעת שהם חזרו.

      אני כבר לא מצפה מאנדרוולד להרעיד לי העולם - את זה הם כבר עשו - אני רוצה שהם יצבטו לי את הלב. ההתרגשות העצומה והבלתי צפויה מאלבום חדש שלהם, היא כבר לא עניין של סגידה עיוורת לאלילים, אלא מזכירה דווקא התאהבות מחודשת בבת זוג ותיקה שנדמה שכבר מיצית את כל מה שיש לה להציע, וכנגד כל הסיכויים מקסימה אותך פעם נוספת ומפילה אותך. כמו פט שופ בויז, סוניק יות' או לו ריד, אנדרוורלד לא צריכים להמציא את עצמם מחדש כדי להיות במיטבם.

      זה מזכיר לי, שלפני ששמעתי את אנדרוורלד רק קראתי עליהם במלודי מייקר ולא יכולתי להפסיק לדמיין איך נשמעת המוזיקה שלהם. ברגע ששמעתי – נדב רביד הכריח את קוטנר להשמיע את "דירטי אפיק" בתחילת התכנית שלו – כבר ידעתי שזה הם. ככה זה עם המוזיקה הכי טובה – היא לא נגמרת ברמקולים, היא נגמרת בראש. בעצם, היא לא באמת נגמרת.

      בניגוד לכמיקל בראדרז שכל כך מתאמצים באלבום האחרון שלהם להישמע עדכניים (עם יד שכבר לא נמצאת על הדופק, אלא מנסה להיות הדופק עצמו), "Oblivion with Bells" הוא אלבום כמעט קלאסי. יש בו שרידי DNAקבילים משפטית ל-15 שנה של חלומות אלקטרוניים מטרונומיים מהפנטים, מסמרי שיער ומזיזי רגליים. הוא אולי לא מפתיע כמו האלבום שהאורב הוציאו לפני שנתיים בקומפקט – הוכחה שניסים יכולים לקרות והחיים אחרי המוות קיימים, אם רק יש לך את הדילר הנכון – והוא רחוק מלהיות אחיד; אבל אחידות היא מנת חלקם של הבינוניים.

      הפתיחה שלו מהממת ומרסקת; "קרוקודיל" הפותח הוא השיר האחרון האולטימטיבי במסיבה הכי טובה בעולם וההמשך שלו עם "Beautiful Burnout" ו"Holding the Mouth", שיר שסיים בהצטיינות את הפקולטה על שם לארי הרד וקטע האמביינט שמגיע אחריו הישר משדה התעופה של בראיין אינו גורם לירידה היחסית שמגיעה אחריו להישמע פריפריאלית. שלושת הקטעים המסיימים של "Oblivion with Bells", הם הצד הקודר של אנדרוורלד, שגורר אותך להתחפרות עמוקה בתוך עצמך, בדיוק כמו שאלבום של אנדרוורלד צריך להיגמר.


      אנדרוורלד, "Oblivion with Bells".
      (יבוא / vital)