אפקט "במבי"
יורשינו י?צאו נגדנו.
פיליפ?ו תו?מאסו? מ?רינ?טי,
Manifiesto futurista
או?קסיטו?צין: האוקסיטוצין הוא הורמון האחראי לדפוסי התנהגות מיניים ולהתנהגות אמהית ואבהית. הוא קשור גם לרגשות ולרוך. יש המכנים אותו "המולקולה של המונוגמיה".
האוקסיטוצין משפיע על תפקודים בסיסיים כגון התאהבות, אורגזמה, לידה וזרימת חלב-אם. בתקופות הייחום, מייצרים יונקים רבים (והאדם בתוכם) וכן ציפורים אחדות את ההורמון הזה הן במוח והן באיברי הרבייה (שחלות ואשכים). כשההורמון משתחרר לזרם הדם הוא גורם מגוון רחב של תחושות שכמעט כולן קשורות במין או בהשפעותיו של המגע המיני. אצל גברים ונשים כאחד, האורגזמה היא המעוררת את זרימת ההורמון ובכך מק?לה על פליטת זרע ועל התכווצות השרירים באזור החלציים של שני המינים. כשאדם נמצא במערכת יחסים מינית יציבה ומספקת עם אדם אחר, הוא מתמכר לאוקסיטוצין שגופו מייצר והופך להיות תלוי בבן זוגו: זהו ההסבר הכימי להתאהבות.
בנוסף לכך, בקרב נשים, מעורר האוקסיטוצין גם התנהגויות אחרות: הוא מרפה את השרירים ומסייע לרחם להתכווץ בשעת לידה, וכמו כן מגירה את ייצורו של חלב-האם. וכמובן דואג לכך שהאם תתאהב בתינוקה.
בשנת 1953 ס?נתז הרופא ו?נס?ן דו? ו?ינ?יו? אוקסיטוצין מלאכותי וכעבור שנתיים קיבל על כך את פרס נובל לכימיה. מאז משתמשים בחדר הלידה באוקסיטוצין סינתטי מזוקק לזירוז לידות.
ברוב בתי-החולים בספרד נעשה שימוש באוקסיטוצין כעניין שבשגרה; כלומר, כאשר יולדת מגיעה לבית-היולדות היא מקבלת אוקסיטוצין סינתטי בטפטוף תוך-ורידי.
"אנציקלופדיה לרפואה ולבריאות הנפש של המשפחה"
אני רוצה להתחיל את הסיפור הזה בכותרת אחד השירים של להקת "הסודות" - "אני כמו שניים". ואני מודיעה לך, יקירתי, יקירתיתי, צעצועונת, סוכריית דבש שלי, אור שמאציל לשמש את זוהרה (שלא לדבר על כל המנורות בבית הזה, כולל זו שמתחתיה אני כותבת עכשיו, בשנתך, שהיא רגע המנוחה שלי והזמן היחיד שיש לי לעצמי) - אז אני מודיעה לך, כאמור, שאף פעם לא אהבתי את להקת "הסודות". וזאת בעיקר משום שבתקופה שהייתי אמורה לאהוב אותם (בגיל חמש-עשרה, הגיל שבו נערה אמורה, כעניין שבשגרה, לזמזם שירי אהבה) לא הרשיתי לעצמי לאהוב אותם, ובשום פנים לא הסכמתי שיתיישב לי בראש אף לא פזמון אחד מהשירים הדביקים-מאוד שלהם. ואם במקרה תפסתי את עצמי מזמזמת משהו משלהם, מיד התחלתי לשיר בקול רם את "ב??ל?א ל?גו?סי מת" כאילו זה לחש לגירוש מחשבות רעות, כי המוסיקה שהם ניגנו היתה פופ ריקני ואילו אנחנו (זאת אומרת סוניה, טניה ואני, שלוש בנות טיפשעשרה, כולנו באותה תספורת קאר?ה, בטוניקות שחורות זהות עד לקרסוליים ובצמידי-דוקרנים, חיקוי של רוברט סמית' וסוזי-סו, שמענו מוסיקה אפלה שהתאימה הרבה יותר למצבנו הנפשי שהתנדנד אז בין "בא לי לחתוך את הוורידים היום" לבין "אני לא יודעת אם הלחץ אצלי בבטן הוא בחילה קיומית, או בגלל שלא אכלתי שלושה ימים".
אבל לא בגלל הטעם שלי במוסיקה הזכרתי את הפזמון הזה, "אני כמו שניים", אלא מפני שעוד הרבה אנשים מרגישים כמו שניים בגוף אחד, ואני ביניהם: האחת, האני-העצמית שלי, האדם שאני באמת, מתחת לכל קליפות הבצל והתחפושות והצביעויות החברתיות שמסתירות את מה שבפנים, בלב-לבי, במעגל האחרון והאפל - יצור חבוי שנותר כמו שהיה אי-אז בזיכרונות הילדות, אדם הנושא כמיטב יכולתו את משא חייו ואת המנגנון הנסתר שמניע אותם.
והשנייה, האדם שאינני, אבל תמיד חשבתי שאני, כי אנשים אחרים טענו כך: מכה שלא כתובה בתורה, אסון מהלך.
כי מאז שאני זוכרת את עצמי, ברגע שאמי היתה נכנסת לחדר שלי היא היתה אומרת: "אווה, את פשוט מכה, החדר שלך נראה כמו דיר חזירים." וגם היסטרית, כי ככה תמיד אמר לי אחי ויס?נטה: "את מקטרת בלי סיבה, כי את היסטרית." וגם - איך לא - ילדותית, או שאולי את זה הסקתי מההערות של א?סו?ן, שתמיד אמרה שאחותה הקטנה (אני, המכתית וההיסטרית) אף פעם לא תתחתן כי בעצם היא בסך-הכול ילדה קטנה שלא מסוגלת להתרכז בדבר אחד: "אני אומרת לך, אווה לא מסוגלת להחליט את מי היא רוצה, אז ככה יוצא לה שם של... אתה יודע של מה..."
וכמובן שמנה, כמו שאפשר היה להסיק ממבטי הבוז ששלחה בי אחותי לאו?ר?טה בכל פעם שראתה אותי אוכלת שוקולד: "ואחרי זה תקטרי שאת לא נכנסת לג'ינס."
ולמרות הכול, אווה (המכתית, ההיסטרית, הילדותית והשמנה) לא היתה בדיוק מי שהאחרים חשבו שהיא. ואני מניחה שכך זה אצל כולם. וכך יקרה גם לך, כי אף אחד מאתנו אינו שלמות אחת מוחלטת, זהה בפני כולם, שהמידע עליה מדויק כמו רשימת רכוש בצוואה; לא, כולנו דומים יותר לקליידוסקופ המשנה את צורתו בהתאם למתבונן בו ולאופן ההתבוננות, אף-על-פי שהיסודות שמרכיבים את התמונות, נשמרים; ומצד שני, כל אחד מאתנו הוא מעין מסך שטוח שהאחרים מקרינים עליו את האשליות שלהם, את החסכים והאכזבות והתסכולים שלהם, וכך הם רואים מה שהם רוצים לראות ולא את מה שיש באמת.
בבית-הספר שלנו היה מורה אחד בשם חו?ס?ה מ?רלו, שהיה מושא אהבתנו הבלתי-אפשרית (כלומר, של סוניה ושלי; בעיני טניה הוא לא מצא חן כי בתקופה ההיא אף אחד לא מצא חן בעיניה, וגם אם מישהו כן מצא חן בעיניה, לא היה לה אומץ לומר לו, ומשום שמה שאין לו שם בעצם לא קיים, יצא שמבחינת אהבות רשמיות לטניה היתה אבן במקום לב). גם חוסה מרלו היה שניים: האיש האמיתי היה מקסים, תרבותי, נאה ("הילה של רומא האנדלוסית עיטרה את ראשו") ויוצא דופן ("וחיוכו שפרח שם היה נרד של פיקחות ותבונה").
רק חיסרון אחד היה לו: הוא לא העז להיות הוא-עצמו ולכן חי מבעד למילותיהם של אחרים; והחוסה האחר, זה שעם הזמן נדבק לראשון, היה סוטה ומושחת-מידות. כי זו בבואת-עצמו שחוסה הראשון ראה בעיני הזולת וזה מה שסיפרו לו כל חייו: שגבר שאוהב גבר אחר נידון לייסורי-שאול נצחיים (בל נשכח שחוסה מרלו היה כמעט בן חמישים כשהייתי בת חמש-עשרה ושהוא גדל בחברה שבה גייז לא היו באופנה, ובעצם לא היו ואפילו לא רצו להיות קיימים. כי בזמנים ההם היתה רק המילה "הומו", ו"הומו" לא היה, כמו בימינו, שם חיבה שהחבר'ה שיושבים בבר אופנתי קוראים ככה לחברים שלהם, אלא כינוי גנאי של איבה ואכזריות מהסוג שאי אפשר להוציא מהפה ברחוב.
לכן חוסה המקורי שנא את חוסה האחר, "את ההומואית רוצחת-היונים, את הכלבה שבארון, עם הבשר הנפוח והמחשבות המלוכלכות, את האויבת הבלתי-נלאית של האהבה המחלקת דינרי שמחה". כי חוסה מרלו, כמו כל מורה לספרות בבית-ספר וכמו כל הומואית מדוכאת שמכבדת את עצמה, העריץ את לורקה, שהיה גם הוא הומואית עצובה; ואז הוא נדלק על דויד מו?ניו?ס, החתיך של הכיתה, שחצי מהבנות היו מאוהבות בו (אבל לא סוניה וגם לא אני, כי רק זה עוד היה חסר, שבחורות גותיות שכמונו יידלקו על ילדון מפונק שדווקא כן האזין ל"סודות"; וטניה עוד פחות מאתנו, מהסיבה שהזכרתי קודם), ילדון שדמה לס?רנו?ד?ה* יותר מאשר ללורקה, דויד ש"היה בו מהמ?לח יותר מאשר מלוחם הפרים", דויד שהיו לו "שפתיים מלוחות ורעננות שהסגירו כניעה לתשוקה". דויד שנראה כאילו כרגע יצא מפרסומת של גוטייה עוד לפני שהיו בכלל פרסומות של גוטייה, כשבטלוויזיה היו רק שתי תחנות עם פרסומות ל "גבר דנדי" שלא העמידו לאף אחד. אז מרוב אהבה חוסה מרלו התחיל לעשן כמו קטר, שתי קופסאות ביום, ו"הניח ללילות לסבך אותו בשלדי הטבק שלהם". עד כדי כך שלבסוף הם התנקזו למחלת ריאות איומה, והשנאה שלו לעצמו היתה גדולה כל-כך שגם אז הוא לא הפסיק לעשן. ומזה הוא מת. לא זו בלבד ש"המוות כיסה אותו גופרית חיוורת" אלא גם השחיר את ריאותיו בזפת.
הוא מת מסרטן, יאמרו הרופאים. אבל אני אומרת לך שלא הסרטן הרג אותו, אלא ה"אחר" שלו. אני מאמינה שהאני-המתחזה, שנכפה עליו במבט של הזולת, רצח את האני האמיתי שלו, ש"העצבות שנתקפה שמחתו האמיצה הרגה אותו לעולם".* שחוסה מרלו, שלא היה יכול לאהוב את עצמו אבל גם לא להתאבד בדרך הקלאסית (חד וחלק לקפוץ מהחלון, לחתוך את הוורידים או להיתלות בחבל), הרג את עצמו לאט: הוא לא הפסיק לעשן כי הוא לא רצה לחיות.
כשחוסה מרלו מת הייתי בת עשרים ושש וכבר לא ענדתי צמידי קוצים, בין השאר משום שהם יצאו מהאופנה, וגמרתי את התואר וידעתי כמובן בעל-פה את לורקה וס?רנודה (החלפתי את הטוניקות בג'ינס ואת צמידי הקוצים בצמיד מכסף אצט?קי שסוניה נתנה לי במתנה ליום הולדתי העשרים), כבר לא שמעתי את ה"קיו?ר" אלא את "פ?ו?רטיסה?ד", שילמתי בעצמי את החשבונות ואת המשכנתה, ואף-על-פי שכלפי חוץ נראיתי אדם שלם אחד, בפנים היינו שתיים.
בגיל הזה בחרתי להרוג את עצמי ברעל אחר, חוקי דווקא, ברמת רעילות נמוכה. למען האמת, בחרתי בו כבר בתקופת הטוניקות וצמידי הקוצים, אבל ידעתי להתאפק ועד אז הרעלתי את עצמי לאט ובמתינות, במרווחי זמן בין מנה למנה. אולי דווקא מותו של המורה שלי לשעבר הפעיל אצלי את מנגנון ההרס העצמי.