וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

חוצה ישראל

אורין מוריס

5.11.2007 / 11:37

עוד כביש, עוד חפירה, עוד הזנחה: צור שיזף עוקב אחרי ההרס השיטתי של ישראל, אבל לא מציע פתרון. אורין מוריס זועק, ארץ אהובה

יש משהו מצער בכך שאת התימות הכי דחופות ונחוצות השנה תופסים מחברים שאין בכוחם לשכנע ולסחוף. זה המקרה של צור שיזף – טייל שוחר חופש שמחובר מדי לדימוי הסיקסטיזי "יחיד כנגד המערכת" ולאתוס הגבורה הדון קישוטי.

כי מעבר לכל האנלוגיות המופרכות בדבר הדמיון בין הפראקטיקות של הציונות לאלו של הנאציזם, ישנו היבט אחד בו באמת הציונות מטרנספרת, משמידה ומכחידה: האלימות שבה נוהגת הישות שנקראת מדינת-ישראל בפיסת האדמה הממשית והעדינה שמכונה ארץ-ישראל. זה ניכר בכל פרט מתוואי המרחב בו אנו חיים: החל מהאופן בו מבתרים הר על מנת לחתוך בו כביש וכלה בתהומות הנוראיים שפוערים בחצרות הערים על מנת ליצוק יסודות לבניין גבה קומות חדש. מתוך כל הפרוייקטים והמיזמים האלה קשה שלא לשמוע את האדמה זועקת לנוכח האלימות שעושים בה.

זאת התימה של ספרו החדש של שיזף. הוא תר את הארץ לארכה ולרוחבה על מנת להמחיש כמה שיטתי ההרס הזה, על אף היותו בלתי מתוכנן, על שלל סגנונותיו. בטבריה הוא מוצא הזנחה מחפירה של עתיקות ובתי תפילה וברמת חובב הוא יושב עם הבדווים לשתות תה, למרות הצריבה העזה בעיניים שמכה כל אימת שהרוח מהמפעלים הפטרוכימיים נושבת לכיוון המאהל. יש לו כתיבה עיתונאית בעלת מקצב ייחודי וזרימה נעימה. הוא בונה את תפאורת החורבן באמצעות דיאלוגים או שיחות אקראיות עם עוברי אורח, שממחישים תמיד את השינוי שחל בסביבתם. שינוי זה הוא באופן גורף לרעה, לעיתים אף באופן בלתי הפיך.

ניקוי ראש

הבעיה היא שלמרות כל הדברים האלה התימה בה עוסק שיזף היא חמורה מדי בשביל הסגנון המוצ'ילרי שלו. האדמה הזאת ששופכים עליה בטון, שפכים כימיים רעילים, טומנים בה חומרים רדיואקטיביים או סתם ערמות של אשפה – האדמה הזאת צריכה דובר שרגליו נטועות עמוק עוד יותר משכבות הזוהמה. איזה קול עם עוצמות נבואיות שיוכל להעז ולהציג לבני הארץ תמונות מהעתיד שצפוי להם אם זו תהיה מידת הכבוד שנוהגים באדמה. הדובר של האדמה השבורה והמזוהמת חייב להיות מישהו שיכול לשמוע את הרעם מתגלגל לפתחינו.

אבל שיזף, תחת זאת, מתרפק על מלחמות קטנות בביורוקרטיה, על המעקב הפרטי שהוא מנהל אחר הים שאט אט מפנה את הרי הזבל שלחופי יפו העתיקה. נדמה שהוא התרגל כבר להפסיד בקרבות האמיתיים כנגד הקבלנים ובעלי ההון ואימץ כבר את העונג הדון קישוטי שבכניסה לקרב שתוצאותיו כבר חזויות מראש. האדמה הזאת אינה יכולה לשאת עוד הפסד, היא זקוקה עכשיו לתנועה או מנהיג שיוכלו לקרב הגדול על חזות הארץ הזאת.

ההתחלה הבלתי נמנעת היא בהכרה של האדמה כרצף שקודם להפרדות הלאומיות, כנושא חשוב מספיק שאת הפוליטיקה יעשו לאורו. אבל זה ככל הנראה אינו מתיישב עם טבע האדם ולכן כמו בספרו הנבון של אמנון רובינשטיין ("הים שמעלינו") החזון יוכל לבוא לידי הגשמה רק לאחר האסון שהעוול המתמשך יזמן לנו.

"סוף הדרך – מותה של מדינה", מאת צור שיזף. הוצאת עם עובד

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    0
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully