פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      רצח מאדום לשחור

      רצח רבין הוא לא אירוע שהיה באמת - הוא סרט מתח קלישאתי ומגוחך עם תסריט גרוע, סימבוליקה שקופה ומטפורות בנאליות

      "פלנטה אחרת" הוא מושג המשמש לא מעט אינטלקטואלים בניסיון להתמודד עם זוועות אושוויץ. המונח, שנתבע על ידי ק.צטניק במהלך עדותו במשפט אייכמן, כשאמר שאושוויץ היה "פלנטה אחרת, ששם אין הזמן כמו שהוא פה, לתושבי פלנטה זו לא היו שמות, לא היו להם הורים, ולא ילדים... הם לא חיו לפי החוקים של העולם כאן, ולא מתו, והשם שלהם היה המספר..".

      ההתייחסות לאושוויץ כאל מקום שלא היה, מאפיינת גם את היחס לרצח רבין: בעזרת מנגנון הגנה הדחקה קולקטיבי משוכלל, האירוע, שחצב כזו שריטה עמוקה במציאות, צובר מיתולוגיות ואנקדוטות פנטסטיות, שמציירות אותו כאירוע שלא באמת קרה, או שלפחות קשה להאמין שבאמת התרחש.

      רצח רבין, הירי והשלכותיו, הפכו לסמל משולל כל היגיון, שלכאורה מנחה מחנה אחד ומעיב כאות קין על מחנה אחר, מבלי שמישהו מתוכם בכלל יבין את משמעותו. הקיום של רצח רבין במדינת ישראל 2007, אם כן, הוא של לא יותר מסרט (לא במובן הטראנסווי כמו "אחי אני בסרטים", אלא יותר כמו "אחלה סרט ה'סופרבאד' הזה").

      רצח רבין: רילודד

      ב"אדפטיישן" של ספייק ג'ונז, דונאלד קאופמן, אחיו של התסריטאי הגאון צ'ארלי, מקריא לו תסריט שכתב בשם "השלושה". צ'ארלי אומר לו שהבעיה ב"השלושה", מותחן-אימה-פסיכולוגי, היא שהוא משתמש בכל הקלישאות הקולנועיות בהן השתמשו מותחני-אימה-פסיכולוגיים בעבר. עם השנים, דבקו גם ב"רצח רבין" דימויים משומשים וקלישאות קולנועיות, שכבר נוצלו לעייפה בסרטי התנקשויות פוליטיות – מ"השליח ממנצ'וריה", דרך "JFK" ועד "זולנדר". המסתורין שאופף את סצינת הרצח והאירועים שקדמו לה – נוכחותו של איש השב"כ אבישי "שמפניה" רביב בהפגנות ימין קיצוני, אותה מרגיעת שווא שטענה שרבין לא נפגע, הצעקות "סרק, סרק", כל מיני פירושים נומרולוגיים מסתוריים, צילום הרצח מגג גן העיר והתיאוריות המסועפות של ברי חמיש – הם לא יותר מטייק-אוף זול על דראפט גנוז של אוליבר סטון.

      המערכה האחרונה שנכתבה בסרט המגוחך הזה היא כמובן תקומתו של יורש לרוצח, וכניסתו הרשמית בברית היהדות, בדיוק ביום הזיכרון של הנרצח. הקיטשיות הזו, שמתאימה בעיקר לסרט המשך מסוג "מת לחיות 5: לידתו של היורש", "הטורף 4: שובה של גאולה" או "אוסטין פאוורס: התימני שרצח אותי" מרגיזה, אם כן, לא רק בעצם קיומה של הברית על לוח השנה, אלא הסימבוליות המאוסה שהיא כופה עלינו, המשפיעה בעיקר על תומכי הרוצח ואנשי שלומו, שהם אנשי דת שמלכתחילה חיים את הסמליות הזו כחלק בלתי נפרד.

      החילוניות ניסתה, במובן מסוים, להתרחק מהסימבוליות שהדת כפתה על החיים – ומה יותר סימבולי מברית בנו של הרוצח שנחגגת בדיוק ביום השנה לרצח? - המבט על כל דבר בעולם כהשתקפות אלוהית ובעל כוונה קוסמית אחרת עמוקת-פירוש (ולמי שמתעניין, יוהאן הויזינחה, "בסתיו ימי הביניים"). אבל מסמליות קוסמית – והחיבור בין אחיינו של יגאל לאחותה של לריסה הוא או סמליות או מחווה ל"טלנובלה בע"מ" - קשה להפטר – ולכן, העולם החילוני אולי ניסה בכוח לטהר את המציאות שלו מזו, אך במקביל מילא את התרבות שלו בדיוק באותם מאפיינים דתיים של חיפוש "פירוש" ו"סוד" ומדרש. אותו משפט נדוש על כך ש"החיים מחקים את הטלוויזיה" הוא פישוט של תוצאת הטיהור הזה: החלל המרוקן של "החיים האמיתיים" צחיחי הקסם התמלא באותה סימבוליות נראטיבית חדשה. יאמרו תומכי עמיר כי מדובר בתכנית אלוהית ויענו להם מתנגדיו כי מדובר בתכנית של HBO. אם ה-11.9 הוא חיקוי מציאותי של שובר קופות הוליוודי, רצח רבין הוא הפקה של ערוץ 33.

      רצח רבין: רבולושנז

      אם יוצאים, אם כן, מנקודת הנחה מחודשת שרצח רבין הוא "רצח רבין", הסרט, אזי חייבת להישאל השאלה - מי לכל הרוחות כתב את החרא הזה? עם כאלה כישורים קולנועיים הוא לא היה מתקבל להיות נערת מים מחליפה על הסט של "פעמיים בוסקילה". כל כך מכעיס להיות נוכח בסרט הזה, כולו כאילו חיקוי של ערוץ נישה ל"אבודים" - כל ניסיון נואש להדוף "צירופי מקרים" נגמר בקול ענות חלושה.

      הדמיון ל"גברים בחלל" של פול ורהובן – סתם הומאז' או שמא פלגיאט? - ניכר. בדומה ליצירת המופת הלא מובנת ההיא, גם "רצח רבין", מבצע תעלול תסריטאי מתחכם והופך את מי שממבט מטא-סובייקטיבי היה עשוי להסתמן כאנטגוניסט, לפרוטגוניסט; ב"גברים בחלל" זהו הגזע האנושי, שהפך כולו לפשיסטי ומיליטנטי ומעורר בתחילת הסרט אמפתיה ובסופו בחילה; ב"רצח רבין" אלו הם יגאל ולריסה, שמעוררים בתחילה בחילה ובסופו – לפחות עבור כל הצופים באצטדיון טדי – אמפתיה. אלא שבניגוד לסרטו של ורהובן, ב"רצח רבין" ההנגדה אינה מרומזת, מעומעמת והדרגתית, אלא גסה ושקופה – בעוד המנהיגים שמפספסים לחלוטין את המורשת של מי שבנאומו האחרון אמר "אלימות הינה כרסום יסוד הדמוקרטיה" – משפט מחץ בעל פוטנציאל שטרם מומש כסלוגן של ה-WWE – הרוצח, להלן הקורבן (הזרה שכבר הפכה לקלישאה), אשתו ואמו המסורה, חוגגים את הפיכתו של בנו הבכור ליהודי כדת וכדין. והרי בשם מה אם לא הפנאטיות הדתית – היהודית - יצא המתנקש לדרכו מלכתחילה? סימן השאלה היחיד שנשאר הוא לגבי זהותה של הפאם פטאל – האם מדובר בגאולה עמיר, או שמא במדינת ישראל.