וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

את בתוך הקצב

שרון אריאלי

6.11.2007 / 10:18

ג'קו אייזנברג מוציא סינגל שני ומאכזב, אך לא מאבד את התמיכה של שרון אריאלי, שמעדיף לנגוס בבשר של אטליז

מנגן ושר שר

כמה שבועות לאחר צאת הסינגל הראשון של ג'קו אייזנברג, נזדמן לי לראות אותו בטלוויזיה. פרצופו נראה מוכה וחבול משל היה אוהד הפועל תל אביב, השירה שלו התנדנדה, ובאופן כללי הוא נראה דינמי כמו הקריירה של אילנה אביטל. ואז, רק אז הבנתי: אני רוצה שהוא יצליח. אני רוצה שג'קו אייזנברג יוציא אלבום בכורה כשרוני ומלא פוטנציאל. שיהיו בו היסודות שיניחו קריירת רוק זרם-מרכזי נכון ואיכותי, ויובילו לאלבום שני וגם שלישי, שבהם תתגלם התקדמות ומשמעותית. אייזנברג ראוי לכך, לאחר שספג את כל החוליים הרעים של הפופוליזם הזול, ונשאר עומד, בקושי, על הרגליים.

באותה גישה ניגשתי לסינגל השני של אייזנברג, "גרמת לי ללכת", וללא קשר לאיכותו, צריך להחמיא לג'קו: אפשר להתאכזב מהבינוניות שלו, אבל זונה של הפלייליסט הוא לא. גם אם התוצאה הסופית, כמו ב"גרמת לי ללכת", היא בסופו של דבר עוד הרבה מאותו דבר אליו התרגלנו (לחן ועיבוד כמיטב מסורת האנפלאגד הישראלית, שירה המרוחקת קילומטרים מהנגינה, אווירת מדורת שבט בצופים בכיתה ט') – זו עדיין נשמעת כמו הדרך שלו, ולא תוצאה של שיקולי תדמית ואסטרטגיה.

אחת התכונות המגדירות אמן יוצר היא הזכות לבצע טעויות, כל עוד הן שלו. ואולי אייזנברג הוא לא באמת כישרון מבריק ובוהק, אבל בניגוד ללא מעט יוצאי התוכנית ההיא, הוא בהחלט יכול להגדיר עצמו כאמן.

כבונוס, כדאי לשים לב לשני אלמנטים ב"גרמת לי ללכת": ראשית, הטקסט של אייזנברג, שלבד ממשפט וחצי עילגים על תקן פילר בין בית לבית ("איך את עושה את ההיפך אצלך"), הוא כן וראוי לחלוטין: אייזנברג ממשיך לכתוב אסוציאטיבית, נע בין זמנים ומקומות קדימה ואחורה, כשהפזמון לא מופרד הרמטית מהבתים, אלא נמשך ברצף המחשבות שלו. אייזנברג שר בפשטות על בחורה שגרמה לו לעזוב אותה, ומצליח להעניק לתחושת הריקנות שבו עומק ובעיקר אמינות. אמנם הוא עדיין לא אליוט סמית' ז"ל, אך לאוויר החם של הפופ הישראלי, זה אמור להספיק.

האלמנט השני, נעוץ בהגשה המתגלגלת של אייזנברג, המשך ישיר ל"שר שר": אייזנברג פשוט שר טוב, מלא ומהלב, והרעיון העומד מאחורי השיר מקבל חיזוק נוסף. "גרמת לי ללכת" הוא אמנם אכזבה, בעיקר בגלל העובש הישנוני בלחן ובעיבוד, אך הוא עדיין משאיר את הסוגיה סביב כישרונו של אייזנברג בחיים. ולא פחות חשוב מכך, הרצון לראות אותו שולח אגרוף של ניצחון אל מול הציניקנים, הולך וגובר.

ג'קו אייזנברג, "גרמת לי ללכת", הד ארצי.

סיר הבשר

אחרי 5 שנים, 3,432 הרכבים ו-3 סולניות – יוצא אלבום הבכורה של אטליז, או בשמם האחר: "אנחנו כל כך מוערכים, אין ממש סיבה שנוציא דיסק". הלא ייאמן התרחש, והסופר גרופ בהובלת גיא בן שטרית (אינפקציה), הצליח להסכים על 12 שירים, שיספרו בצורה המוצלחת ביותר את האג'נדה המורכבת של אחת הלהקות המעניינות בישראל. "violently delicate" מציג את כל הצדדים שקיימים בין עמית ארז לאדם שפלן: החל ממטאל מדוגדג וקופצני, קברט מוקצן, קצת ג'ז, ואם היה מקום, בוודאי היו מכניסים גם קאברים לגילי ארגוב.

כלהקת הופעות שביססה את המוניטין שלה על ג'אמים וירטואוזים ורועשים במיוחד, ההישג הגדול של אלבום הבכורה של אטליז הוא דווקא בגיבוש של ההפקה המוזיקלית, וגילוי כשרון הכתיבה של חברי הלהקה: דוניץ הותירה לחבריה ירושת טקסטים מכובדת, ובה קטעים המטשטשים גבולות בין אלימות ואהבה, דמיון ומציאות, תלות וביטחון עצמי.

בסופו של דבר, זהו האלמנט שמשחרר את אטליז ממלכודת היומרנות, שטמונה ללהקות המחצינות כל כך את המורכבות המוזיקלית שבהן: מהימים בהם אטליז היו גוש סאונד לא מעובד ועד לאלבום הבכורה, הם הלכו וגילו שמבעד לכשרון הבלתי ישראלי בעליל, היה להם גם מה להגיד, ולא רק לצעוק. לכן, אולי טוב שאלבום הבכורה התעכב עד שהם מצאו את הדרך הנכונה לקרביים.

כשאדם שפלן, בשירו היחיד באלבום אך גם הטוב מכולם ("big fish"), עולה ויורד בקולו ומספר על הכבד הזקן שלו שהפך מוזהב וסגול, אטליז מתפרקת מתארי הפורומים שהוצמדו לה בשנים האחרונות, והופכת להרכב בשל ומרתק. כך, אפילו האכזבה מהיעדר שירי שפלן נוספים לא מונעת מ"violently delicate" להיות אלבום בכורה שמגשים את כל הציפיות ממנו, ואפילו קצת מעבר לכך. בשנה שבה האינדי הישראלי משתדל להישאר בגדר ציפייה בלבד, מילותיו של גלעד כהנא מקבלות משנה תוקף: "לא שזה טוב, להיפך - זה מצוין".

אטליז, "violently delicate", anova music.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    0
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully