פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      ניל בחנות חרסינה

      החדש של ניל יאנג רחוק מלהיות קוהרנטי, אבל אחי רז עדיין חושב שמדובר באלבום מעולה. כרגיל, יש עוד הפתעות בפנים

      בצורה קצת פרדוקסלית, האלבום החדש והמעולה של ניל יאנג דווקא מיטיב לבשר על דעיכתו הקרובה של הפורמט הזה. הרעיון שנובע מ"כרום דרימז 2", לפיו סך כל החלקים בו עולה על השלם, ולא להפך, חותר בצורה מובהקת תחת הנחת היסוד הבסיסית ביותר של הפורמט האלבומי; זאת שאומרת שהשירים שמרכיבים את התקליט אמורים לנסח ביניהם איזה אמירה קוהרנטית שנפחה גדול בסמ"ק אחד או יותר מסך כל חלקיה.

      כל מי ששמע בחיים שלו יותר מחמישה תקליטים של ניל יאנג (ואני מרשה לעצמי להניח שרק אנשים כאלה מגיעים לכאן) מרגיש בעצמות שלו כבר משמיעה ראשונה ש"כרום דרימז 2" לא נוצק על יסודות קוהרנטיים. באמת שאין צורך להיות מעריץ כבד או סתם מידען אינטרנט בשביל לשים לב לעומק הבלגאן כאן. קאנטרי, בלו-גראס, כיסוחים חשמליים, חצוצרות וואה-וואה, מקהלת ילדים, אאוט-טייקס מהאייטיז, באמת מכל הבא ליד. מכירים את זה שמבקרי מוזיקה אומרים לפעמים על תקליטים שהם "מהודקים"? אז זה לא אחד כזה. הבה נאמר זאת בקול: "כרום דרימז 2" רפוי כמו אשכיו של המאסטרו שמאחוריו.

      אז בעצם, מה שהופך אותו למעולה זה העובדה שמרכיבים אותו שירים ממש טובים. "Beautiful Bluebird", למשל, הוא השיר הכי טוב של ניל יאנג בעשור הזה (קצת לא פייר, זה ביצוע חדש לשיר שלו מלפני 600 שנה). דהיינו, לא סדר השירים הוא זה שמציע את הערך המוסף; גם לא האמירה השלמה, ואפילו לא המודל. שימו לב, "Ordinary People", מובא כאן בגרסתו הנפוחה ביותר, היישר ממסע הבחירות של 1988. מה שמוביל למסקנה הבאה: מה שהופך אותו לאלבום זה בסך הכל העובדה שניל יאנג אמר.

      ניל יאנג, "Chrome dreams II" (התו השמיני)

      אגב

      השיר הכי יפה של ניל יאנג זה "On the beach" מתוך התקליט באותו השם, וזאת עובדה. כלומר, שתי ההצהרות הן עובדה. עובדה נוספת היא שלתקליט ההוא יש את אחת העטיפות הכי יפות שאני מכיר.

      הנה עוד כל מני דברים יפים שנתקלתי בהם לאחרונה:

      The Coral - She's got a reason

      לסולן של הקוראל יש קול אהוב לאללה. זה בולט במיוחד בפזמון של השיר היפה הזה, מתוך התקליט האחרון שלהם שיצא בקיץ. עוד לא שמעתי את התקליט כולו, אבל הדיבור זה שהוא די חרא. תכלס, אומרים את זה על כל תקליט שלהם, ואני רק אוהב אותם יותר.

      Sharon Jones & The Dap-Kings - 100 Days, 100 Nights

      אחרי שגומרים להתלהב מזה שחנונים מסם שפיגל בברוקלין אשכרה יודעים לחקות סימפטומים של שוטים שרופים מסוף הפיפטיז, נשאר בלב השיר השמח הזה. לפעמים חייבים לשאול את עצמנו מה הקטע על כל הרפליקות האלה, אבל באותו עניין, לפעמים חייבים לענות "על הזין, העיקר שמשהו עוד עובד".

      Pete Shelley - Witness the Change

      רה-אדיט לקטע המדהים הזה של פיט שלי מהבאזקוקס, שקצת מזכיר את "דברים שחלומות עשויים מהם" של היומן ליג. אין מילים. גם אין יותר מדקה וחצי של אודיו, אבל זה כבר סיפור אחר.

      Reggie Dokes - The Skin I'm In

      זה ככל הנראה הטיון - עם קו מתחת לה' ושורוק מלא בקישקעלך של הו' - של אוקטובר מבחינתי (הוא מופיע באוסף החדש בסדרת דטרויט ביטדאון). הכינו ארוחה כשרה, יש מצב שאתם עומדים לעוף.