פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      אמא אבן

      אנג'י סטון סיפרה לאיל רוב כל הלילה כמה היא מאוהבת וכמעט הרדימה אותו. הוא מצדו מעדיף שהיא תכין לו משהו לאכול

      להוציא מעריצים שרופים ועכברי סול מעודכנים, השם אנג'י סטון לא אומר הרבה לאדם מן הישוב. בניגוד לעמיתותיה היותר ידועות היא לא ניחנה במראה אפריקני יוקד ובאישיות מפותלת כמו אשתי, אריקה באדו, ואין לה קרו היפ-הופ מגניב שיציג אותה לעולם כמו ז'יל סקוט, מי שיותר קרובה אליה ברוח, קול ומראה. אנג'י סטון היא מאמא מהסוג הישן והטוב. לאנג'י סטון עדיין זוכרים את העובדה שהיא אם בנו של ד'יאנג'לו - מי שהיה אמור להציל את הסול מליפול לתהומות ומצא עצמו מפרפר בין סטלה למוות באותו מקום כבר יותר מדי זמן. אנג'י, בניגוד לבן זוגה לשעבר, לא מבזבזת את הזמן. ממש לא. בהנחייתו של דון קלייב דייויס, שניים מתוך שלושת אלבומיה הקודמים הגיעו לפלטינה מבלי שיהיה בהם להיט פלייליסט לרפואה שיסחוב את התקליטים. לאנג'י יש ווייב, ממש כמו סטון מפורסם אחר, שמדבר אל האנשים גם אם לא שומעים אותם ברדיו. זה מה שעושה אותה לסוג של גלדיס נייט מודרנית. אחת שלא חופרת, עושה גודטיים, אבל מאידך לא נחקקת בזיכרון כמו אריקה, אריתה או אפילו מילי ג'קסון משלוחת הרסן.

      אנג' סטון נעה בחינניות באיזורי כלי המיתר המתוקים באר אנ' בי. אלו שלא מערבבים נשמה עם יותר מדי מודעות חברתית אפרוצנטרית ברחובות של אמריקה, אלא נכנסים לבית של ומתעסקים בוואג'ראס שנוצר לעיתים בין מישהי למישהו, ואיך אפשר לעשות את החיים ביחד לטובים יותר. היא מאוהבת בשירי אהבה. היא גם יודעת איך לכתוב שירים כאלו.

      תום אבני

      "The Art Of Love & War" , אלבומה הרביעי, אינו יוצא כבר בחברה גדולה אלא בכזו עם כבוד, Stax. לרגע אחד, בדור הזהב של הסול, "סטאקס" ניקזה אל הקטלוג שלה את כל כשרונות הדרום וזיקקה מהם משהו שניתן לכנותו בפשטות בשם הסאונד של אייזיק הייז. לאחרונה החברה חזרה לפעילות והפעם סטון היא הייז של 2007. היא האמנית המרכזית ולא איזה סופגניה שאמורה למכור תקליטים אצל התאגידים במועד נתון. אין הדבר אומר שסטון חתכה לכיוונים אחרים. נאמנת למוטו המנצח "אם זה לא מקולקל אז למה לתקן את זה", סטון עדיין עושה את מה שהיא אוהבת לעשות, גם אם היא קצת השתנתה - הקול טיפה יותר מעושן, היא ללא ספק יותר בוגרת (היא לעולם לא תסגיר את גילה אבל המתמטיקה מצביעה על מישהי בסביבות אמצע הארבעים שלה) וכן, היא מאושרת ומאוהבת.

      יש לעיתים משהו מאד נימוח ומרתיע באנשים שטורחים להגיד לכל העולם כמה הם מאוהבים, כמה חיכו לזה ואיך הם מבינים עכשיו דברים על עצמם. אצלנו בשכונה קראו להם מתלהבים. אנג'י היא כזו, אבל משהו בווייב שלה - היכולת להישמע שמחה ועצובה בו זמנית - מעדן את האפקט הזה והופך את האלבום הזה לאזין, מהנה - גם אם הוא טיפה משעמם וחד גוני; בסופו של דבר, האכזבה המסויימת מהפעמים הראשונות מתחלפת בסוג של הבנה, כי מה לעשות, לא כל אמן חייב להגיע לקצה גבול היכולת שלו. יש כאלו שיודעים איך להביא אותה באמצע ועדיין להישאר מיוחדים.

      מאפיית אנג'י

      דוגמה טובה לדואליות הזו נמצאת בשיר, "Baby" בו היא עושה כבוד לאגדת הסול, בטי רייט. על פניו מדובר בשעמום המחץ - עוד נוסחת אר אנ' בי שחוקה מרוב שימוש, אבל לאט-לאט הוא גדל עליך. החיוך הענקי של סטון לאורך כל השיר, יחד עם ההתרגשות האותנטית שלה מגודל המעמד של להיכנס לאותו אולפן עם בטי רייט, נשמעים היטיב גם מבעד להפקה המהוקצעת יתר על המידה בשיר הזה, ולמעשה במרבית שירי האלבום. הקצב כאן הוא מיד-טמפו - אמצע הדרך קלאסי; ההפקה האחידה, שמתחלקת ברובה בין שני מפיקים, גוררת לעיתים את האלבום לעייפות ולנוכח עובדה זו הרגעים היותר רוחניים זוהרים כמו הליפגלוס על השפתיים הבשרניות שלה בעטיפה.

      "My People" הוא Brotha" העכשווי, ומתקשר יופי עם רשימות המכולת של קרטיס מייפילד, שהחל למנות את כל השחורים המשפעים בתקופתו ובכלל. סטון מסיימת את הרשימה הזו עם ביל קלינטון "שמעתם אותי, אתם יודעים שהוא היה הנשיא השחור הראשון בבית הלבן". הצחוק שלה בסוף, חרף אפקט מקהלת הילדים הבלתי נמנע, יוצרים כאן רגע מקסים; געגוע מפוכח. מעבר לשיר הזה ולשיר המאד סטיווי-וונדרי שמסיים את האלבום, שאר השירים נאמנים לשמו של האלבום ועוסקים - מי בא טוב ומי פחות - בינו ובינה. וכעת הדליקו נר ריחני, עמעמו את האורות ותנו לאנג'י לדבר איתכם על אהבה. היה עוזר אם היה עוד מישהו איתה שיעבוד על המילים - ללא ספק, הצד החלש בתקליט הזה ("Pop Pop" ו-"Play Wit It" שמים את הפ' בפילר) וירים כמה רגעים חלשים, שלא לומר מביכים מהרצפה. בסופו של אלבום, סטון שמה את האמצע חזרה באמצע. עם הגשם שהתחיל לרדת הבוקר האלבום הזה בא אפילו טוב יותר. בינתיים יש כאן וואחד סול-פוד ארוז בעטיפת דיסק שמישהי בישלה במו ידיה לגבר שלה, שיחזור הביתה ויבין למה. הו מאמא.

      אנג'י סטון, "The Art Of Love & War" (הליקון)