פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      האמן 17: ליז חג'ג'

      יש לה אובססיה לראות פנים בכל מקום, ידה הימנית הייתה משותקת במשך שנים והיא משתמשת בצעצועים שבורים

      ליז חג'ג' משתתפת בתערוכה הקבוצתית "מנוע", בגלריה של מנשר, שתפתח ב-17 בנובמבר.

      מנוע

      שמה של תערוכה קבוצתית בה משתתפות בנות יוצאות המדרשה. השם מנוע הוא בעיניי עולמה האישי של כל אחת מהמציגות, והכוח שמניע אותם ליצור, או אם תירצו - המנוע.

      כוח מול עדינות

      "גיליתי" את הכוח דרך הרישומים שלי: בהתחלה הם היו עדינים מאוד, כמעט שקופים, מה שהציק לי במיוחד בגלל שהידיים שלי מרגישות לי מגושמות ביחס לרישומים. מרגע שהבחנתי בזה התחלתי לרשום חזק יותר, ממש צרחתי. הרישומים שלי מיידים וכולם פנים של הבעות. נראה לי שהשימוש שלי בכוח נובע מהרצון לאחיזה, ומתחושת כוח ההתנגדות. כך הגבולות נעשים לי ברורים יותר.

      רדי-מייד

      החיבה שלי לשימוש ברדי-מייד נובעת מכמה סיבות: התוצאה שמתקבלת היא מיידית, ונוצר דיאלוג חדש בין האלמנטים שהוא אישי יותר מסך כל החומרים. החיבור שאני עושה בין אובייקטים מסויימים הוא בגלל צורניות וצבע זהה. הצורך בהכלאה ביניהם יוצר עבורי מעין הרחבה, שעליה אני מלבישה נרטיב משחקי שמשקף את העולם ממנו אני יוצאת.

      פלסטיק

      אני משתמשת בצעצועים שבורים (אני מוצאת אותם בדרך כלל ברחוב זרוקים לצד הכביש) או בדבר עצמו. אני אוהבת את האסתטיות של החומר, את הנזילות שלו.

      מינימליזם

      פורמליזם באמנות מעורר בי את האהבה האמיתית לחומר, אלגנטיות שאני שואפת אליה. כרגע הדברים שאני מתעסקת בהם גדושים. מבחינתי זה עושר שאני מסרבת להיפטר ממנו כרגע - חיים צנועים אחר כך.

      צלב

      אני מוצאת את עצמי לעיתים מתעסקת באייקונים כמו מטוס, סירה, מיטה, ולאחרונה בצלב. הצליבה, הייסורים, הרצון להושיע אל מול ההרס העצמי... נגיד... לבטח אסיים בקרוב להתעסק בו.

      פנים

      יש לי צורך, או אפילו אובססיה לראות פנים בכל מקום. זה החיבור היחידי כמעט שיש לי לעולם מאז ומתמיד. זה כיף לראות צורות וסדר בהכל, כאילו יש איזה אמן רוח רחוב, שבטח יש לו רוחות אסיסטנטיות שעוזרות לו. בעבר הייתי שולפת את המצלמה ומתעדת, והיום בא לי "לגנוב" ממנו משהו, להכניס מהר פנימה ולחתום בשמי.

      אמנים אהובים

      אני אוהבת את הפיסול של ריצ'ארד סרה ואווה הסה, משהו שהוא בין מחיקה לרישום, בין היש לאין ( לא ברור מה היה שם קודם), וחביב עליי במיוחד גבריאל אורוזקו שמתערב ומתעד.

      תיק עתונות:

      אפשר לחשוד בליז חג'ג' שהיא נהנית מהקלות הבלתי נסבלת של הביצוע, אם בגלל הכמות שהיא מייצרת ואם בגלל מהירות עבודתה. המאסה של העבודה שלה מתבססת על רישומים מהירים, צעצועי פלסטיק, וכל מיני שברים שהיא מוצאת בצד הדרך ומחברת אותם בתחביר פנימי וזמני, שעשוי להשתנות מרגע לרגע בהתאם לצרכי השעה.

      "הצעצועים שאני משתמשת בהם, מדביקה אותם ומחברת אותם, משקפים את היומיומי", מסבירה חג'ג'. את הרישומים היא מבצעת במהירות, ובכמויות גדולות, ולרוב נפטרת מהם ישר אחרי הביצוע. החלקיקים השבורים, המיידיות והארעיות, האפשרות שהכל בר שינוי, הם עבורה חלקים מהשלם: "אני לא נקשרת, ולא תמיד עומדת מאוחרי מה שעשיתי, אני רואה בהם חלק קטן ממשהו גדול יותר. המכלול הוא אני, שברים ממשהו שעולה על סך חלקיו, שלא נמצא ברשותי עכשיו ושאין לי אפשרות להראות".

      לחג'ג' עצמה לא היה קל לקבל את המיידיות שבה היא עובדת. בימי בית הספר הדתי בו למדה, היא שיננה מידי יום שישי את המשפט "יגעת ומצאת – תאמין, לא יגעת ומצאת – אל תאמין". בדיעבד היא הבינה שהיגיעה שלה לא מתרחשת בזמן הביצוע של העבודה, אלא כתהליך נפשי: "זה מגיע מתוך עולם פנימי ש'טוחן' כל הזמן, והמיידיות היא התפרצות שבאה אחרי שהתבשלתי בחום".

      "אם אשב בחוסר מעש בסלון, פשוט אעשה רישום. זה הכאן ועכשיו, הרגע". הרישומים נעשים באגרסיביות, בגרפיט על משטח דיקט. את הנייר היא מפחדת לקרוע בכוח שהיא מפעילה. היא תולה את התשוקה לרשום בכוח בעובדה שידה הימנית היתה משותקת כמה שנים, תוצאה של תאונת כדורסל. במשך השנים למדה להשתמש ביד שמאל, ויד ימין, המשותקת, הלכה ונחלשה. כשחזרה לרשום ביד ימין התוצאה היתה מאכזבת. כף היד הגדולה שלה הפיקה רישומים מעודנים מידי: "החלטתי שאני צריכה להיות כף היד שלי".

      אופן הביצוע בו היא בוחרת, הוא בעבורה צורך קיומי. "זה משהו שמחבר אותי לכאן, ועוזר לי לשמור על איזון". כך גם החיפוש האובססיבי שלה הוא אחרי פנים, האנשה של דברים דוממים, לפחות בעיני רוחה. "אני מסמנת את הקווים של הפנים, וזה הופך למשהו שאפשר להאחז בו".

      ייתכן שזו האינטרפרטציה הפרטית של חג'ג' לגישה ש"מנוע", התערוכה הקבוצתית בה היא משתתפת, מנסה לנסח. האמניות הצהירו ביחס לתערוכה כי "היצירה מהווה מנוע בערה פנימי, דרכו ניתן יהיה אולי לעכל ולפרק את חומרי החיים עבור כל אחת מאיתנו, לשחק ולהתבונן בהם, קרוב יותר ויותר בתהליך דינאמי של חיות וכוח".