מפה לאוזן

סיימון ריינולדס כתב פעם על קרטיס מנטרוניק (אחד המפיקים החשובים של האלקטרו בגרסתו הראשונית) שאם הוא היה צייר, הוא היה חייב להיות קוביסט. ההקבלה לריקרדו וילאלובוס, הדי ג'יי הכי אקסצנטרי שהגיע לדרגת סופרסטאר, מתבקשת – אם הוא היה צייר, הוא בטח היה אימפרסיוניסט; כל ניסיון לשפוט אותו בצורה פרטנית, כלומר על פי טראק ספציפי, נידונה מראש לכישלון. כדי להבין את העבודות של וילאלובוס, קווי מכחול של ביט מתפצפץ, צריך להתרחק ולמצמץ, עד שהתודעה מתערפלת ונכנסת למצב שאליו הוא כיוון, או במקרים קשים יותר, המצב שבו הוא היה בעצמו.

המינימליזם אצל וילאלובוס הוא הרבה יותר מהגדרה מוזיקלית, או מילת באז שאמורה להעלות את המניות שלו, אלא דרך חיים. מספר הערוצים הפתוחים בכל טראק הוא כל כך מצומצם, כך שכל שינוי לכאורה מינורי – הבאס שנכנס לראשונה רק אחרי עשר דקות והסממנים הראשונים של מלודיה שמגיעים רק אחרי עשרים - הופך למאזו'רי ואקוטי בתמונה הגדולה, זו שנמצאת בתוך המוח ספוג הקטאמין שלו. בסופו של דבר, גם אם התחלתם להקשיב ל"פאבריק 36" כשאתם עושים פאנלים, או מכינים אוסובוקו, סופכם שתתערפלו, תתערבלו, תכנסו להיפנוזה ותרקדו (ועל הדרך גם תצטערו שאין לכם פליקר וצ'קלאקה בשביל האווירה).

למרות שהוא שייך לסדרת הסטים של מועדון פאבריק הלונדוני, "פאבריק 36" הוא לא סט. הוא אלבום חדש של וילאלובוס שנמאס לו לשמוע די ג'ייז אחרים מתעללים בחזון שלו. מדובר ב-15 קטעים שמעולם לא שוחררו בשום פורמט (וגם לא ישוחררו) ומתועלים לכדי אלבום חדש לגמרי, כמו שהוא דמיין אותם מתמזגים אחד בשני. עם שקיעתו של האלבום כפורמט והאינפלציה והדמיון המקומם שיש בין אלבומי מיקס, "פאבריק 36" עשוי להיות עמוד אש שרבים עוד ילכו בדרכו.

אל תאמינו לג'יימס מרפי; הוא לא מאבד שום קצה. מי שהתחיל את הקריירה המוזיקלית שלו בשלב שרבים כבר מסכמים את עצמם, רק משתכלל מרגע לרגע. "Sound of Silver", האלבום שהוציא לפני חצי שנה, הוא עדיין משלושת הדברים הכי טובים ש-2007 נתנה לנו; האי.פי החדש שהוציא, עם רמיקסים של קרל קרייג וסולוואקס וקאברים של ג'ון קייל ופרנץ פרדיננד, הרמיקיסים שלו (ביחד עם טים גולדסוורת'י), ההופעות החיות, ההפקות וההתנהלות של הלייבל שלו, DFA, הם שיעור מעלף בהבנת המוזיקה כאמנות ומדיום כאחד.

ועכשיו מגיע הסט הזה, שהוא לכאורה סטנדרטי – קטע ממוקס לתוך קטע - אבל מלמד על הבנה מוזיקלית כל כך עמוקה של המושג "רחבת ריקודים", שהופכת אותי לירוק מקנאה. סט דיסקו מהחלל, שגורם לך לשאול "מאיפה הבנזונה הזה משיג את כל התקליטים האלה?" (התשובה – חנויות יד שנייה בניו יורק). מרפי חושף כאן את שלל ההשפעות שלו, ומוכיח, בדומה לוילאלובוס, שרק כשהן מטופלות על ידו, הן גם יכולות להלך עליך קסם.

אם כבר מדברים על דיסקו, או נו-דיסקו אם אתם באמת מתעקשים, כדאי לזרוק מילה טובה על האלבום הזה של סטודיו, צמד שלאחרונה צובר יותר ויותר ווליום אצל כל מיני בלוגרים – האם אפשר כבר לומר שנו-דיסקו היא פסקול הבלוגרים הרשמי? - ועושה רושם כעוד חוליה בשרשרת הסקנדינבית של לינדסטרום ופרינס תומאס (לו הם כבר הספיקו לעשות רמיקס מדובר), רק שהם מגיעים מדנמרק, ולא מנורבגיה.

האלבום הזה משלב בין דיסקו סליזי ואיטי לקצת פסיכדליה עם הרבה מאוד לחיצות על הכפתור של הדיליי, שזה לא בהכרח דבר רע – יש כפתורים הרבה יותר גרועים שאפשר ללחוץ עליהם. כנהוג בז'אנר יש בו מלודיות נאיביות עם טוויסט של דגים מלוחים וקרים – הייתי בדנמרק השנה והאוכל היה די מעאפן (וגם הבחורות אובר-רייטד, אבל זה כבר עניין אחר) – ומוטיבים של אפרוביט, אבל לא כאלה מנג'סים.

מה שעוד יותר מגניב בהקשר של סטודיו, זה רמיקס חדש שהם הפיקו לשאוט אאוט לאודס השבדים (שבדיוק יצא להם גם קאבר מצחיק ל"Man on the Moon" של REM באלבום מחווה חביב שיצא ל"אוטומטיק פור דה פיפל"), שאם רק היו נותנים לו צ'אנס, היה יכול לכבוש כל פלייליסט אפשרי. מצד שני, תמיד אפשר להמשיך להשמיע את "טורן" של נטלי אימברוליה.