פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      רוח וצלצולים

      החורף הזמין אל שרון אריאלי את Windy & Destiny, זוג מאוהב שיוצר מוזיקה מצוינת. למצעד של מארש דונדורמה הוא לא מצטרף

      קר ומגניב

      בטח שמתם לב לטיפות שהחלו ליפול על מחלפות הראשים: השירים ברדיו הפכו איטיים יותר, המלחששות הפכו מלחששות עוד יותר. זו העונה של האינדי הישראלי באנגלית, שגם כך מצוי תמיד במצב צבירה נוזלי וסמיך במיוחד. בלייבל earsay של האוזן השלישית הבינו זאת לא מכבר, ועברו להנפיק קולקציית חורף מהוקצעת, שהחלה לפני כחודש עם elephant parade הנהדרים וממשיך כעת עם אלבום הבכורה של אמיר ומיכל נוי, הלא הם windy &destiny.

      הגשם הראשון החל עם ציפיות נמוכות, שנוצרו בעקבות השיר "in another day" שנכלל באוסף של FM106: היו בו את הסתמיות והאטימות שאפיינו את היצירה הישראלית באנגלית דאז (משחקי מילים חסרי משמעות עטופים בלואו-פיי חאפ-לאפי). עם זאת, האזנות מרובות לקור המנחם של האלבום החדש "words of such a riot" מבשרות את ההיפך המוחלט: windy& destiny מציעים מוזיקה מעניקה ואינטליגנטית, עם קולה החם של מיכל נוי, פעם בתחפושת הופ סנדובל ופעם בתפקיד אפרת בן צור נטולת מניירות.

      עולם הלואו-פיי הפסיכדלי שמצייר ההרכב ברוב קטעי אלבום נע על גבי עננים יציבים ומרתקים, שבניגוד לרוב ההרכבים בז'אנר, אינו נטוע בקצב אחד, מהיר או איטי, אלא משתנה תדיר לפי זרם המילים החכמות שמפיק פיה של מיכל. קיצוץ סמלי בשניים-שלושה קטעים – "in another day" הכה פשטני ומרגיז והשיר הנסתר והמייגע – היו הופכים את האלבום הזה לאחד מאותם תכשיטים שעושים את התקליטייה הביתית לנוצצת בהרבה.

      למעשה, הכתיבה של windy& destiny (בשירים כמו "even lions" או " mr.gray") ממשיכה מגמה מעודדת ביצירה המאונגלזת בישראל, של הפסקת החיפוף ופתיחת מילוני אוקספורד במילה אקראית ושימוש מאסיבי בה לאחר מכן: "words for such a riot" מעוטר בכתרי מילים מחושבות מחד וחולמות מאידך, שורות קליטות וטקסטים מורכבים, שמבשילים לאחת מהיצירות הטובות של האינדי הישראלי באנגלית בשנים האחרונות.

      אבל האוויר האפרפר שבחוץ מאיץ את מהירות המחשבות על הפער הלא קיים שבין המוזיקה והחיים, וחושף שיש ב- windy & destiny אלמנט אחד נוסף: כל מי שהמוזיקה עוטפת את חייו כמתנת יום הולדת נצחית, חלם בשלב מסוים על התאהבות ממניעים דיסקוגרפיים, משל היה עוד עיבוד קולנועי גרוע ל"נאמנות גבוהה" של ניק הורנבי. לרוב זה נעלם ברגע שגיל 16 מתחלף לו. למיכל ואמיר נוי היה המזל לחיות סוג של חלום, להיפגש, לנגן, להתאהב, וגם לכתוב מוזיקה מצוינת, שכנראה רק אנשים שאוהבים אחד את השני כמו שהם אוהבים את האמנות הזו יכולים להנפיק. אולי בגלל זה רמי וריטה נפרדו.

      Windy & destiny, words for such a riot, earsay

      מצעד האיוולת

      כשאתה מבקר מוזיקה אלטרנטיבית תמיד יצפו ממך לסלוד מן המוכר ואהוב, להתאהב באלמוני, ובעיקר לחפש את המורכב, לחשוף אותו, ולהאדיר אותו ללא תנאי, עדיף גם ללא האזנה רצינית: באותו אופן, הרכב כמו מארש דונדורמה היה אמור לסחוט כאן שבחים משל היה סרט קולנוע קוריאני בכנס של הסינמטק, או לפחות כמו נאום של הוגו צ'אבס בפרלמנט.

      אך התרחשה התקלה. באמת שהאזנתי לאלבום מספר פעמים לא מבוטל ביחס לאורכו הלא-אנושי, ועל אף היותו מורכב בעיקר מצלילים מעיקים של תזמורות ועמוס קריצות לקלישאות לטינו-ג'ז בתלבושת ירושלמית. האלבום, "טעמים חדשים", עשיר למכביר בחגיגה עצמית: לכל קטע מוצמד הסיפור שמאחוריו, משל היה האלבום רטרוספקטיבה מקיפה ללהקת אצטדיונים ולא אלבום בכורה של הרכב אולטרה-שוליים.

      על אף שיש בי הערכה להרכבים כאלו, שהדבר היחיד מעניין אותם הוא באמת "ללבוש בגדים מגוחכים ולהתאמן בקולי קולות" (דבר שמצהירים חברי הלהקה בקרדיטים) – ליצירה שלהם לא רק שאין מה להגיד על החיים שלי, שלכם או של מישהו, היא גם לא נגמרת, לא שותקת, וגם לא מחדשת. אמנם מדובר בנגנים מקצוענים לעילא, טיפוסים מוזיקליים כולם, אך אני מתקשה לראות חובבי מוזיקה שאינם בעלי דוקטורט למדעי הדיוק אלינגטון מאזינים למוצר הזה, סוגה עילית ככל שיהיה, בזמנם הפנוי.

      כמובן שזו זכותם של כל 15 חברי ההרכב, כמעט פוליפוניק ספרי ישראלים, לנגן עד צאת נשמתם או נשמתנו, אך עצם היותם נאמנים באופן הרמטי לאג'נדה, לא הופכת אותם לאהובים באופן אוטומטי. כל זה, לא יפריע כמובן לעיתונות לחבק את ה"הרכב הססגוני", לקשור לו כתרים, ולהמשיך להאזין בעיקר לחדש של ניל יאנג. את האלבום של מארש דונורמה הם ישלפו שוב בראש השנה. אני מעדיף את האמברלה-אלה-אלה.

      מארש דונדורמה, "טעמים חדשים", הוצאה עצמית.