יומני היקר, היום עשו עלי סרט משעמם בטירוף

אן האת'וויי היא המקבילה המאוסה של שר (לא, לא הזמרת. שר המקורית, אלישיה סילברסטון ב"קלולס") או הגירסה המלאה יותר ללורי גילמור המתעלקת הרגשנית הבלתי נסבלת מ"בנות גילמור". במקור, היא היתה אמורה להיות פרפראזה - רופפת מאוד - על ריטה יוהאן פרוז, מיס אלייזה דוליטל בשבילכם (התרגום המרגש ל"ברד ירד בדרום ספרד הערב" של אהוד מנור, גם הוא דמות שהיתה משתלבת מצוין בקאסט), והסרט כולו - יומני הנסיכה - גלגול מודרני סכריני של הקלישאה הקלאסית של נורתון פריי: "כמה סיפורים כבר אפשר להמציא בכלל?", או של מתי כספי: "כמה שירים כבר אפשר להמציא בכלל?".

מיה היא חנונית בינונית מראה, שכל שעומד לזכותה בחיים הוא ישבן שטוח שרבות נדגר בו. היא בת 16, שזה באמריקה גיל מאוד משמעותי משום שהוא מתוק, זאת אומרת סכריני, כמו הביטוי האידיוטי, "סוויט סיקסטין", או כמו סרט אחר של גארי מארשל – הבמאי - "אשה יפה". נו טוף, רוצה הגורל החמקמק ומיה מסתברת להיות נסיכת כתר באיזו ממלכה אירופית אנדולוסית בשם ג'נוביה. אבל מכיוון שדם סמיך יותר ממים ונימוסים טובים סמיכים יותר משניהם, מגיעה סבתה הקשוחה, ג'ולי אנדריוז - בקאמבק הכי גדול של בריחת הסידן מאז קתרין הפבורן ב"האגם המוזהב" - שהיא גם המלכה, ומראה לה מה זה. זאת אומרת, איך עושים זאת נכון. קרי, איך מתנהגים בחברה. משמע, כיצד יש להדס בסביבת עילית המונרכיה הגריאטרית האירופית. הקיצר, למנוע ממנה פאדיחות בתה של חמש עם המלכה האם.

מיה, כמובן, בכלל לא בעניין של משחק המלכים ומעדיפה איזה ערב ברידג' מנומנם מול VH1 (שזה כאילו MTV לבעלי פוטנציאל אקדמאי). יש לה נשיקה ראשונה לחוות (קריצה ל"דוסון"), מרד נעורים לנהל (קריצה ל"שולחן לחמישה"), תלתלים מגעילים לסדר שייראו כמו שיער של בת-אדם (עווית בכיוונה של "פליסיטי"), העדר של דמויות מבוגרים תומכות (קליפ קלאפ - "בוורלי 90210", לאחר עזיבתם של ג'ים וסינדי), לימודים תיכוניים הרי גורל (מי אמר "קשרי משפחה" עם אלכס קיטון ולא קיבל?), סבתא פרציפלוחה עם מאהב בשם נפתלי ("סברינה המכשפה הצעירה" על הקו), וחשוב מכל: ענייני היגיינה נשית (לא תרגישי כלום, אני נשבעת לך. את יכולה לעשות עם זה טריאתלון, אני אומרת לך. זה נדבק לדפנות כמו בוואקום).

גארי מרשל הצליח להנפיק עוד פסבדו קומדיה אומללה, שנאלצתי להתענות בה ביומית עם כמה חבר'ה איכותיים שלבשו חולצה עם כיתוב "קייטנת הכיף של מועדון נופשונית". כיתה ד', אני מעריך. היה שם אחד מאוד מפותח, אולי כיתה ו', אולי נשאר כיתה. נורא הגניב אותו לצעוק לסדרן שצפה בסרט: "שילמת כרטיס?". את חלק מהאנשים באולם הקטע הזה פשוט שפך. אפילו אני התנחמתי בו. "יומני הנסיכה" הוא מוצר דל ומדולדל שחבל להכביר עליו מילים. הוא לא מתאים לשום גיל, לשום הלך רוח ולשום אירוע זוגי או כיתתי. הוא עלבון סדרתי לאינטליגנציה ומסמן את השלב הבא בקריירה של גארי מארשל - ניהול קייטנת הכיף. של מועדון נופשונית.