פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      אין עשן

      אש על הגולשים. וואלה! תרבות תלווה לאורך כל השבוע את התמודדות הברים עם חוק העישון החדש. פרויקט מיוחד עד שיצא עשן

      טוב, כל העניין הזה עם הסיגריות, זה פשוט, נו, לא יעבוד. כמו כל כך הרבה דברים אחרים שבארצות הקור והסטייל מצליחים להפגין חזות אופנתית ומצליחה (האיי-מוד של סלקום, כוכבות פופ בנות 16), אצלנו, בהינף דיבוב לעברית, הופכים – אין דרך יפה להגיד את זה – פרובינציאליים וגסים.

      וכך, בעוד שבחו"ל איסור העישון איכשהו מצליח להראות קסום - ג'ינג'יות לוהטות בדבלין ואמנים מיוסרים בניו יורק מסתודדים מחוץ לבארים (מעילים יקרים, כוסות קוקטייל, סיגריות דקות) - אצלנו, בלילינבלום, נחלת שבעה או ציר מוריה, זה מיד הופך להתקהלות מביכה ונוטלת שיק ליד ערמת בדלים שעולה על גדותיה, כשעוברי האורח מצביעים וצועקים "תראו, הוציאו להם את המאפרה החוצה, פחחחחח".

      זה אדיוטי, באמת. גם אם שמים בצד לרגע את העובדה שכל רצון לעשן הפך להפקה (כמובן, ואיך יכול להיות אחרת, חוק העישון החדש יצא בדיוק ביום החורפי הראשון של השנה. אז צריך ללבוש את הסוודר כשיוצאים. להוריד אותו כשחוזרים. להעלות דיון האם לקחת את התיק אתך או לא. ואם לא, איפה להשאיר אותו), פתאום המון דברים שהיו מובנים מאליהם הופכים חדשים ומציקים. את לא יכולה להדליק סיגריה כשאין לך מה להגיד. את לא יכולה לשחק עם הקופסא כשאת נבוכה. את לא יכולה לבקש אש מבנים חתיכים. את לא יכולה לעשן, בשורה התחתונה, וזה מרגיש מטומטם.

      אומרים שעכשיו, הבחוץ זה הבפנים החדש. או שהבחוץ הולך להיות הבפנים של החורף, או משהו. ושבכל העולם זה ככה וגם אנחנו נתרגל לזה בלי בעיה. אין לי מושג, בסיגריה השלישית כבר שילמנו והלכנו הביתה, איפה שהבירות בחינם ומותר לך לעשן כמה שאת רוצה.

      *מיה יסעור

      האח הגדול נושף

      טוב שיש אחים גדולים שיאלפו אחיות קטנות וסוררות, אחרת אלו, ראה ערך אני, לא היו יודעות מתי לשים את הגבול בין עישון לעישון יתר. אם כדי להפסיק להתעורר בבקרים בתחושה שאת ההרחבה של מנהרת הכותל מבצעים אצלי בתוך האונה הייתי צריכה חוק שיגיד לי שבאחת בלילה אני שומטת את כוס הוויסקי והולכת לישון כי הבר נסגר, עכשיו אני צריכה חוק שיגיד לי – "רוצה סיגריה? אין בעיה, בחוץ יש גשם, תנסי להדליק אותה שם". אני אלך רחוק מזה ואעז לומר שאני גם מוכנה שיבוא החוק שיגיד לי – "רוצה סיגריה? אין בעיה, צאי החוצה רק תשאירי את המשקה בפנים". נדמה לי שאחרי שיגבילו אותי מלעשן בפנים ולשתות בחוץ – איסור שחל בארצות הברית (חוץ מבניו אורלינס וכולנו יודעים איפה הם היום), הקונפליקט בין האלכוהול לסיגריה יסתיים. אחת אפס למשקה החריף. באספקט הרפואי לטווח הארוך, עדיף כבד מצולק מסרטן, הרי הכבד מחדש את עצמו במילא.

      ילדות סוררות צריכות אח גדול תקיף וקשוח שיראה להן מה טוב בדרך הקשה. אם לבד לא הצלחתי להבין שאני אלכוהוליסטית עגומה שמעשנת בשרשרת, אז שיבוא אחי הגדול ויגיד לי את זה בפנים. וגם שיגיד לי שאסור, אחרת יהיה רע. אני בטח אבכה קצת, אבל כשאגדל ואשב על ספת הפסיכולוג ואתלונן על "האח הגדול", אני אבין שהוא צדק. הפעם.

      * הילית וולברג

      זה מגעיל אותי

      כבר שנים שאני חוזר מסריח הביתה בסוף הלילה. לא כי יש לי ריח גוף יוצא דופן בחריפותו שמתפרץ עם מגע האלכוהול בשפתיי, אלא בגלל הסיגריות. העשן הזה, שמקיף אותך בבר, נדבק לך לבגדים, לשיער ולנשמה, נכנס לתוך העיניים ולא מרפה ממך, לפחות לא עד המפגש הבא שלך עם ליפה ופלמוליב.

      באוגוסט האחרון, כשהזדמן לי להיות במועדון דה אנד הלונדוני, אחד ממועדוני האנדרגראונד הכי חשובים בעולם, נדהמתי לגלות נחיל אנשים שממתין בסבלנות בתור על מנת לצאת החוצה לעשן. הלו, זה טכנו? בפנים, איש לא העז להתעסק עם הבריונים שהמקום שכר ואם רק הוצאת מצית מהכיס עטו עליך וסיכלו את המטרה שלך בצורה ממוקדת. מה שבהתחלה היה נראה תמוה ומתחסד – מה זה מועדון ללא סיגריות? – הפך במהלך הערב לחוויה חיובית ובסופו לתענוג של ממש – היעדר הסרחון.

      חייבים להודות שיש משהו בעייתי בחוק הזה. קודם כל כי גלעד ארדן, נציג מטעם עצמו של התנועה נגד ההנאה בחיים, תומך בו ומקדם אותו. שנית, מכיוון שכל עוד סיגריות הן חוקיות – והן עדיין חוקיות לדאבוני – האיסור על עישונן הוא פגיעה בסיסית בזכות הפרט. ובכל זאת, חוק איסור העישון החדש פותח את החוויה הלילית לאנשים שעד כה הסתייגו ממנה; כאלו שלא יכלו לשאת את העשן ואת הנגזרות שלו, וכאלה שסתם שומרים על אורח חיים פחות או יותר בריא ולא מעונינים להיכנס לסטטיסטיקה של מעשנים פסיביים שקיבלו את הזרבובית. וזה שלא התרגלנו לחוקים דרקוניים של חברי כנסת אופורטוניסטים שנוחתים עלינו, אבל לפחות בזה יש גם צדדים חיוביים (לצד אספקטים מגוחכים כמו גובה הקנס שמוטל על המעשן ביחס לקנס שמקבלים על עבירות חמורות יותר). אז כן, בסוף השבוע האחרון היו רגעים שהיתה חסרה לי סיגריה כמו אוויר לנשימה (מטפורה לא במקום), אבל כשחזרתי הביתה לפחות לא הגעלתי את עצמי כשהתרסקתי במיטה. וזה, חברים, לא מעט.

      * ניב הדס