כריס רוק האשים את ההיפ הופ של ימינו בכך שלמרות שהוא אוהב אותו, הוא לא מצליח להגן עליו ברמה האינטלקטואלית. הכוונה היא כמובן לכל דיבורי הביצ'ס, הבלינג והתיאורים הגראפיים של איברי מין בסיטואציות חסרות הגיון פעם ההיפ-הופ היה חברתי, פוליטי ותורם לקהילה. היום, מנענע ישבנים מוצלח ככל שיהיה, מעטים הפעמים שראפרים באמת אומרים משהו שראוי ללמד באוניברסיטאות.
אם יש ראפר שמשאיר את ההיפ-הופ בטרטוריה האינטלקטואלית, ברור שזה סול וויליאמס. הבעיה היא שוויליאמס כבר לא ממש בקטע של היפ הופ. אולי הוא לא מעוניין להיות עלה התאנה המתוחכם שמאפשר לתרבות הזו לחזק את כל הסטריאוטיפים השליליים שנצמדו אליה, טיעון שנשמע הגיוני לגמרי לכל מי שטורח להקשיב לטקסטים באלבום החדש והשלישי שלו, The Inevitable Rise and Liberation of NiggyTardust.
האמת, ווליאמס אף פעם לא היה היפ הופר עד הסוף הוא ידוע יותר בתור משורר רחוב מאשר בתור MC (בצדק - הפלואו שלו לא שם קצוץ על ביטים ומה שהוא טוב בו זה להיות פריצ'ר. אם יוצא לכם חפשו את הסרט המעולה "סלאם" שם הוא עושה תפקיד חצי אוטוביוגרפי) כשרגל אחת שלו היתה בגטו והשניה מחוצה לו, מחפשת ריגושים. פעם אחת זה דרמ נ 'בייס ("Coded Language" שלו ושל די ג'יי קראסט הוא פשוט קטע שאתם חייבים לעצמכם. לינק למטה) , פעם אחרת אלו גיטרות של נו-מטאל העיקר שזה ישמע הכי סול וויליאמס שאפשר, ושזה יעביר מסר כלשהו.
לאלבום החדש יש שני מסרים עיקריים. הראשון, שאליו ניכנס עוד פסקה או שתיים, הוא שאפשר להעביר אג'נדה גם בלי להיות Poet. השני, הוא שלא צריך להיות ענק כמו רדיוהד בכדי לעשות את הדבר הנכון, להבין את חוקי השוק החדשים ולתת לאנשים להוריד את המוזיקה שלך בלי DRM ובלי להתקמצן על איכות.
כן, גם וויליאמס נותן לכם להוריד את האלבום שלו בלי להתחייב לכלום. כל מה שצריך לעשות זה להיכנס ללינק פה למטה, להקליק על Order ואז לבחור בין שתי אפשרויות: "לתמוך באומנים שמעורבים ביצירה", לתת סכום צנוע של חמישה דולרים ולקבל את האלבום באיכות MP3 מרשימה של 320 ק"ב לשנייה, או להגיד ש"אתם לא מוטרדים מתמיכה באומנים ואתם רק רוצים את המוזיקה" ולהוריד את המוזיקה בחינם לגמרי באיכות MP3 טובה של 192 ק"ב לשנייה (רק לשם השוואה, האלבום של רדיוהד שהרעיד את העולם ניתן ב-160 ק"ב לשנייה, שלמרות שזה סבבה, זה אפילו לא איכות של דיסק).
עוד בוואלה!
ונוס וויליאמס
אז וויליאמס, שתמיד היה בעד האיש הקטן, שכלל את המודל של רדיוהד שלבטח עוד נראה חצי מיליון ואריאציות שלו בעתיד הקרוב, אך החידוש האמיתי שלו הוא במוזיקה, או בעצם בהמצאה מחדש של הצליל הידוע שלו, בעזרת ההפקה המהודקת והמוזה בעלת הנוכחות של טרנט רזנור איש שמאמין בווליאמס כבר מזמן וסוחב אותו רבות איתו, בכדי לחמם הופעות של ניין אינץ' ניילז.
שילוב הכוחות של השניים יוצר משהו הרבה יותר מיוחד מעוד אלבום היפ-הופ, עוד יצירת ספוקן וורד או עוד הפקת Street Poetry מהודרת. The Inevitable Rise and Liberation of NiggyTardust לוקח את המאזינים למקום שרחוק מעולם הראפ בערך כמו שהוא רחוק מהרמיזה הלא כל כך מעודנת לדיוויד בואי. אמנם יש כאן מקצבי היפ-הופ רבים, ולא מעט סימפולים מוחשיים ורוחניים של פאבליק אנמי (שעליהם עצמם יש פקולטה מפוארת בבית הספר לדגימות), אך כל אלו מעורבבים עם המון אינדסטריאל, מלודיות קלידים עדינות, סאונדים מגוונים משנות השמונים, אפקטים ואפילו רגעים מינימליסטים.
ב-Black History Month יש ביט קשה למדי, שלא היה גורם אפילו ל-Mouse on Mars להיראות רכרוכיים; ל-NiggyTardust יש ביט חלול, באופן חיובי נפטונז-סטייל; ב-"WTF!" ווליאמס עושה את הקטע הלא ברור שחוזר לאורך כל האלבום ממש לשיר, כאילו שהוא זמר או משהו כזה; ב-No One Ever Does, אם מתעלמים מהשירה של ווליאמס (שוב) מגלים קטע אמביינטי דרמטי ומקסים, ולאורך כל שאר הקטעים קשה לפספס שלמרות שאין כאן ממש שירה, וויליאמס עדיין כותב מילים עם משמעות.
ברור שבין כל המשחקים יש גם נפילות כמו למשל הקאבר האיום ל-Sunday Bloody Sunday של U2, אך זה לא מפתיע סול וויליאמס נלחם, לאורך כל האלבום, במיקום הנוכחי של ההיפ-הופ וזילות המהפכניות שבו; אולם בניגוד ל-Nas (שזו דרך אגב דוגמה שרירותית לחלוטין) שמקטר ויורד על מצבה של תרבות זו תוך כדי שהוא פועל בתוך הגבולות הידועים שלה, סול וויליאמס יוצא קצת החוצה, מסתכל מלמעלה ואז מטיף ומתנשא. לפעמים זה קצת צולע וברגעים אחרים זה מבריק, אך זה המחיר הידוע של ניסיונות שכאלו במקרה הנוכחי התוצר הסופי הוא שלם, מהנה וחכם, מה שאומר שוויליאמס הצליח במשימה שלו והשאיר את האינטלקטואליות באוויר למרות שכבר אי אפשר להשתמש בזה בכדי להגן על ההיפ הופ.
סול וויליאמס, The Inevitable Rise and Liberation of NiggyTardust (עצמאי)