הצלחה. לא הרבה מצליחים להישאר בחיים לפניה, עוד פחות מצליחים להגיע אליה ומתי מעט נשארים בחיים אחריה. וויל איי.אם היה במהלך קריירה די ארוכה זמן רב מדי בנקודה הראשונה מאשר בנקודה הספציפית בה הוא נמצא כרגע - זה שכולם אוהבים לשנוא. והאמת, יש להם, לשונאים, סיבות טובות. בלאק אייד פיז הפכו למעצמת פופ עונתית שכל כולה הפלטפורמה עליה פרגי מותחת בגלגלון פסטיגלי את זוג רגלי השנהב שלה ופותחת את הפה שלה בפזמונים הארורים הללו, שיכולים להפוך טבעוני לקרניבור. כפי שהיטיב לנסח זאת וויל אחר לגמרי - "אף אחד לא מבין מה זה אומר אבל זה פרובוקטיבי". השיט הזה מוכר את עצמו. וכשיש לך הרבה כסף, אתה מן הסתם לא הכי רעב בעולם, יש לך משקפיים יפים ובגדים סופר מגניבים להצטלם איתם; אתה פתאום נהיה חתיך טילים ואנשים רוצים להיות לידך, כשאתה מסודר פצצות כמו בנזונה אמיתי. וויל חיי את הוידה לוקה עם הבלאק אייד, אבל מעטים שמו לב כי את הביטים האמיתיים שלו, אלו שיש בהם מוזיקה ולא רק מזימה להפנט אתכם לפזמון, הוא מוציא החוצה.
פעם זה היה באלבומי הסולו שיצאו בלייבל הבוטיק הנחשב BBE וכאן בדיוק המקום לזרוק מילה על אלבום הסולו שלו שנקרא - כמה נכון לאז - " Small Change " ולשמוע כמה נשמה הייתה פעם מאחורי חזות שובר הלב, הפראדה והזקן המוקפד. אני מוכן לחתום על כך שמדובר באחד האלבומים הטובים - אם לא הטוב שבהם - שיצאו בסדרה שנפתחה עם ג'יי דילה, פיט רוק, מארלי מארל ואחרים. למרבה השמחה, וכאן בדיוק נכנס הצד הדואלי באיש, האיכות לא נפסקה אלא נשמעה אחרת ורעננה אצל הגדולים (קומון, נאס, דה גיים, טאליב, ג'סטין, ג'ון לג'נד וזה רק בשנה החולפת) בהם תמיד הסתתר - ענו - אחד מהשירים הטובים באלבום עליו חתום ההוא מ-"מיי האמפס". רק לשמוע את "I Want You" שהוריד לקומון, אולי השיר היחידי שיכול לעמוד בשורה אחת עם ההרפתקאה הצלילית שקנייה ווסט - מתחרהו הגדול של וויל - יצר שם ולהבין איזה כשרון עדיין מתרוצץ בין ה- MPC לבין זוג הידיים המאוד עסוקות שלו.
והנה, לאחר שסחט את טיפת הלימון האחרונה מבין חמוקיה של אותה פרגי בסיבובי דאווין בכל מצעדי וערי העולם, ויל חוזר למוזיקה, לעשות עוד אלבום. אני, בניגוד לאחרים, דווקא הייתי מאד סקרן. בכל זאת, לאלבום קוראים "Songs About Girls".
וויליאם, זה באמת היה כלום
זה מתחיל מבולגן אבל חביב;"Over" , השיר הראשון, הוא מסטיק ג'אזי חצי לעוס בטעם של פעם, שמזכיר את הימים הראשונים (והטובים) של BEP . אבל אז, כמו על מנת לעצבן, מגיע "I Got It From My Mama", משהו שלא עבר אפילו את סף הפופ הלא קיים של להקת האם ומצא את עצמו מנצנץ כמו שעון רולקס בקנאל סטריט באלבום של מי שאמור לדעת יותר טוב מזה. הזווית שלשמה התכנסנו מגיעה דווקא בשיר הראשון שוויל איי.אם לא הפיק לעצמו, "She's A Star". אני לא יודע אם יש כאן השפעה של קנייה, אבל השיר הזה עושה משהו אחר עם ביט שמעיף אותך הרחק מכל הבלינג איי.אם הזה לכיוון אפל, מפותל ולא כזה שמבינים אחרי דקה וחצי.
סנופ דוג, האורח היחידי כאן, מציל עוד הפקה שוויל אינה שותף לה, כשפרננדו גאריביי נותן יופי של עבודת בסאונד ואיכשהו מצליח לצאת מהסבך הבלתי פתור של האוס והיפ הופ, עם עליות ובום בום בום. לא ברור מה זה, אבל זה פרובוקטיבי. וזה מתחיל שורה של להיטונים במשקל נוצה המשלבים את כל מה ששנוא במוזיקה - פזמוני אייטיז, גיטרות רופסות שמתאמצות להיות פ'אנקיות והפוגות דרמטיות, שאמורות לגרום לנו להרים את היד לשמיים בכל פעם שהביט הדלוח חוזר לעבוד. והן לא. זה מגניב שוויל מנסה כיוונים חדשים מאלו של להקת האם, יותר אלקטרונים או מה שזה לא יהיה, אבל איפה הבנות? איפה הסיפורים? הכל נשמע כמו משהו שהעירו לפני שהלכו כו לקלאב טורפיקנה לתת קצת בון-בון בשביל המורל. ממש ככה. עם הלה-לה-לה, שיכול לגרום לך לחפש מצית ולהלדיק כבר את בדל הג'וינט מהמאפרה, רק שיעבור כבר. וזה נמשך במשך 7 שירים, עד שמגיעה הפצצה האמיתית של האלבום הזה, "Ain't It Pretty" - שיר מקסים, כמו בחורה שתשאיר אותך לעוד עשר דקות במקום שלפני דקה אמרת עליו שהוא מת לגמרי. לפעמים יכול לצאת מזה משהו - מבט, חיוך, כוונה. הרבה כוונה. יש מצב שזה בשקט אחד מהרפקאות הסאונד היותר מרתקות שהמפיק המוכשר הזה יצא אליהן מעולם, ובעיני שווה את כל העטיפה המכוערת הזאת וערימת הבוגי-ווגי-שבו-על-הזובי שיש כאן. רגש. ויתרה מזאת, יש כאן מישהו שפורק את הרגשות שלו מבלי להיות מסכן, מבלי להתבכיין ומבלי - כפי ששלומי שבן היטיב לתרגם - להידרש לכן או לא. פשוט להוציא את זה החוצה. אמיתי.
וזה שם את כל העניין הזה של פסקה אחרונה בסוג של בעיה. למה? למה להביא אותה רק בסוף אם מהתחלה היית יכול לחתוך לכיוון כזה? כי השיר הזה נשמע כמו באמת משהו שוויל היה רוצה להישמע ולא צהלולי השגעת הריקה מתוכן והפאן-פאן-פאן שיושב יותר טוב על ילדות בנות 23, מאשר על מפיק שלוקח את המוזיקה שלו ללב. ס'אמק, לפחות יצא מהסיפורי בנות האלו שיר בנזונה, ולא בכדי הוא על הבחורה הכי יפה. הן תמיד עושות את זה לאנשים, נכנסות אצלם בתוך הראש. לך תרוויח. אני אמשיך לחכות לאלבום הבא. הפליילסט, בהנחה ותטה אוזן לאלבום הזה יכולה להתברך בבלינג הפופי היותר מהוקצע שנשמע כאן.
וויל איי.אם, "Songs About Girls" (הליקון)