וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

מלחמת לבנון השלישית

יובל הרינג, גיטריסט להקת לבנון

13.11.2007 / 12:52

הקמתם להקה? יופי. עכשיו תפסיקו לאונן במייספייס וצאו לטור בחו"ל. יובל הרינג, גיטריסט לבנון, חושב שרק כך נבנה כאן סצינת אינדי

במהלך סיבובי ההופעות של הלהקה שלי בחו"ל, הקפדתי לבדוק את המצב בארץ. ולא, אני לא מתכוון למצב הביטחוני, אלא למצב התרבותי והמוזיקלי. אני תמיד מקווה למצוא דברים חדשים: לייבלים בהקמה, מועדונים עם כיוון מעניין, חבורה חדשה שרוצה לנער את העולם ולעשות דברים בדרכה. אלא שהאמת רחוקה מהתקוות שלי: הגישה הכללית בארץ כלפי אמנות היא ותרנית מאד, מתפקדת תוך ציות מוחלט לכללי המשחק. אם עוקבים אחרי המתרחש בסצנה לאורך זמן, אפשר להגיד שרוב האנשים המוגדרים כמוזיקאים עצמאיים בארץ – המוזיקה משתלבת בחייהם, אבל היא אינה כל חייהם. הסיבה שאני כותב את הדברים הבאים היא שאני מאמין שלהקות צעירות יכולות לעשות יותר מלהופיע במועדון כזה או אחר, או בפסטיבל האינדי התורן פעם בחצי שנה ולאונן שאר הזמן במייספייס.

העצמאות היחידה של האינדי בארץ היא באינטרנט, וכל מוזיקה שאינה מסחרית נראית ומרגישה כמו אמצעי לפלפול חיי הבורגנות, משהו שעושים עד שמתבגרים – רחוקה מלהיות דרך חיים, פילוסופיה, ובוודאי שלא קהילה עצמאית. מעטים המקומות בארץ בהם ישנם אמנים שמתייחסים ליצירתם כדרך חיים. הלהקה הבורגנית הממוצעת לא עובדת קשה, ולא רוצה לעבוד קשה. להקות מופיעות מעט, ולעולם אינן צוברות ניסיון של ממש.

בעצם, הגוף המכונה "אינדי" בארץ למעשה אינו עצמאי כלל ואינו מתפקד בהתאם לקודים המקוריים של אתיקת ה"עשה זאת בעצמך". האינדי הישראלי דומה הרבה יותר למה שבמדינות אחרות מכונה "מוזיקה אלטרנטיבית". אבל במקום לייצר אלטרנטיבה אמיתית, האינדי מתחנן באופן תמידי על קיומו.

40 קילומטר פנימה

ישראל היא מדינה קטנה וצעירה. החוסר בהבנת מהות הרוק והמרחב הגיאוגרפי המצומצם, הם אולי הגורמים העיקרים לפעילות המוגבלת של האינדי הישראלי, אבל הם אינם היחידים. באמריקה היה זה הכעס והתסכול שחש הדור של סוף הסבנטיז כלפי הממשלה דאז, המשטרה, ההורים ההיפים שוויתרו על אמונותיהם בתמורה לחיים חומרניים ונוחים. אלו גרמו ללהקות מהתקופה להתחיל בסיבובי הופעות עצמאיים ולצאת נגד הדימוי המיתולוגי של מוזיקאי הרוק, וייצרו דימוי אנושי יותר, של אמן.

30 שנה של יצרנות מוזיקלית כזו - אינסטינקטיבית, מהבטן – הביאו את המוזיקה העצמאית האמריקאית למצב בו היא נמצאת כיום: רשת של בתים בהם גרים להקות ובהם מתקיימות הופעות. יש שם חזרות, סדנאות הדפס ופגישות של קולקטיבים שדנים בפעילויות השבועיות שלהם; ישנו שוק אדיר של להקות, חברות תקליטים שמתחרות ומשתפות פעולה ביניהן, קבוצות של אנשים שמקדמים רעיונות מסוימים בכל המשאבים שיש להם. הרשת הזו מחייבת מוביליות, ולכן כל מי שמייצר הוא גם ייבואן ויצואן. להקות יוצאות לסיבובי הופעות אין סופיים, כי בכל חור יש מקומות עצמאיים שעוזרים ללהקות קטנות ולא מוכרות לעשות לעצמן שם, מארחים להקות מערים אחרות, מארגנים הופעות, ויוצרים תחלופה של השפעות באופן ישיר.

בישראל בעצם, רק כשהאינטרנט הפציע, בשנות התשעים, הוא פתח תהליך דומה למה שקרה 15 שנה קודם בארה"ב, והחל מעין מיני-רנסנס של חברות תקליטים קטנות ולהקות אינדי שנמשך עד היום. אבל בעיקר, האינטרנט איפשר לכל אחד שרצה כלי זול מאד שבאמצעותו ניתן להפיץ מוזיקה לאנשים אחרים. מי שפינטז להיות מוזיקאי עצמאי כבר לא היה חייב לכתת רגליו ברחבי הארץ: כיום אפילו יש לו את סוניק-בידס או מייספייס שיעשו את זה בשבילו. כך, טיפוסים אוטרקיים, יצרני תרבות עצמאיים, עם אידיאולוגיה ונכונות לעשות דברים בדרך הישנה - הופכים נדירים: הם לא מתוגמלים, כי זה לא פופולארי, ולבסוף מזניחים את מה שהם עושים מתוך ייאוש או עוני.

כדי ליצור כאן אינדי ישראלי אמיתי צריך קודם כל לבעוט מהחלון את המוסכמות של הסצנה האלטרנטיבית. צריך לנתק את האינדי מהאייפוד, ולחבר את המוזיקאי-המורד לחוויות אותנטיות. הדרך היא אחת: הלהקות צריכות לצאת לטורים ארוכים, לא רק בארץ - גם בחו"ל; לצאת מהסביבה המוגנת של ישראל ולהיכנס לטריטוריות בלתי מוכרות, בהן העשייה העצמאית נפוצה, פופולארית ומגוונת. כך המוזיקאים ילמדו כיצד תרבות אלטרנטיבית אמיתית מתנהלת, ויותר מכך – יפנימו את הערך האמיתי של עבודה, ואת ההבנה העמוקה של המהות של היותך מוזיקאי.

אינדירה גנדי

החשיבות האמיתית של סיבובי הופעות ארוכים – מעבר לחשיבות המקצועית כהזדמנות להתחכך בחברות תקליטים, סוכנים ושאר תעשיינים – היא באינטנסיביות שלהם, שהולכת ומבטלת את החוצץ הקיים בין ה"אני" לבין "מה שאני עושה". ברגע שהמוזיקה הופכת לחלק אינטגראלי מהאופן שבו חיים, כל הפרספקטיבה של המוזיקאי משתנה. להקה שמתרגלת לנגן מעל 100 הופעות בשנה כבר לא תסתפק בהופעה אחת לחודש בארץ. אלה האנשים שעליהם צריכה להשען תעשיית האינדי העתידית שלנו: אותם אמנים שחוו משהו דחוס ורגשי מאד, בתקופה של עצמאות אמנותית אמיתית, ואז נפלטו בחזרה למציאות בישראל. אלה להקות שישברו מוסכמות ויפרצו לתחומים שקודם לא פרצו אליהם.

בסופו של יום, תפקיד המוזיקה האינדית הוא לא להתמרמר על הכוחות הקפיטליסטיים או היאפים, והמטרה היא גם לא להתסיס בוהמה חדשה שתייצר עוד מקומות אליהם אנשים מגניבים יכולים לצאת ביום חמישי. אינדי אמור לגרום לנו להרגיש טוב בכך שהוא נותן לנו אפשרות לבטא את עצמנו, ללא שיקולים של "לא פרקטי". אינדי הוא תוצר של אינסטינקטים, משהו ראשוני, שמושך אותנו אליו וגורם לנו להתאהב בו בתמימות. מוזיקה עצמאית צריכה להתקיים מבלי להיאבק כל הזמן על צדקתה. וחייבים להיות דברים כאלו גם בנוף הישראלי.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    0
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully