מה שלא הולך במוח

What we don't know keeps the contracts alive and movin',
They don't gotta burn the books they just remove 'em.

- Rage Against The Machine -


למרות ששביתת המורים ושביתת המרצים פרצו באותו הזמן, זו של המורים זוכה לכיסוי תקשורתי נרחב – שלא לומר אוהד – הרבה יותר. יש לכך סיבות שונות: מספר התלמידים שנפגע משביתת המורים, למשל, גדול בהרבה ממספר הסטודנטים המושבתים, ובעוד מעמסת הטיפול בתלמידים נופלת על ההורים, הרי הסטודנטית המצויה יכולה לנצל את השביתה כדי לעשות עוד משמרת בביסטרו/בר.

אבל לשקט התעשייתי סביב שביתת המרצים יש סיבות מעניינות הרבה יותר. במהלך שיווקי חכם, הפכו ארגוני המורים את מאבקם הכלכלי לעניין ערכי והציגו בפני הציבור משוואה כלכלית פשוטה – פגיעה בציבור המורים שווה לעלייה ברמות האלימות בקרב הילדים, פרימת המרקם החברתי ושאר מרעין בישין.

המיתוג הזה עובד משום שהימים בהם החינוך היה כלי לאומי מרכזי אינם רחוקים: דמותו של המורה העברי היא דמות יסוד במיתולוגיה הישראלית; המורה הטוב היה מלמד את תלמידיו עברית, תר איתם את הארץ ומרביץ בהם ערכים ציוניים. בכל מושבה, לכל קיבוץ, היה מורה מיתולוגי משלהם, שתפקד הן כמחנך והן כאינטלקטואל-הבית. המורה, גם כשהיה משכיל יותר מחבריו, היה חלק אורגני מהקהילה: החברה הישראלית, שמאורגנת סביב הליבה הקרויה צה"ל, הנפיקה הרבה מאד מורות-חיילות אבל אף לא חייל-פילוסוף אחד.

אף על פי שההילה הערכית של ציבור המורים התמוססה כמעט לחלוטין, ואולי משום כך, ציבור המורים נתפס כציבור קשה-יום, ולאהדה כלפיו יש גוון מעמדי בולט. סולידריות כזו לא תמצאו במקרה של האקדמאים: האקדמאי משויך באופן אוטומטי לאליטות, ולכן מאבקו לשיפור תנאיו הכלכליים או לשימור תקציבי האוניברסיטה נתפס כזללנות לא-ראויה.

אבל החברה הישראלית סולדת מאינטלקטואלים גם משום שהציונות היא תנועה אנטי-אינטלקטואלית – מאגפה השמאלי ביקשה להפוך את היהודי המתפלסף לעובד אדמה, ומאגפה הימני ביקשה להפוך אותו לחייל אמיץ. היו, בוודאי, אנשי-רוח ציוניים גדולים – ז'בו ואחד העם הם רק הדוגמאות הבולטות – אבל האינטלקטואל הציוני לעולם מגויס למטרה גדולה יותר מרכישת דעת: הם היו אנשי מעש וציבור ראשית, והוגי-דיעות אחר-כך. אלה שהקדישו את עצמם למחקר, לעומת זאת, תמיד היוו קוץ במותנו של הקונצנזוס הישראלי – עם הקמת האוניברסיטה העברית היו אלה אנשי "ברית שלום" שקראו לדו-קיום עם הערבים, היום אלה הפוסט-ציוניים. כיצד מצפים מאיתנו, אם כן, לתמוך בסמולנים יפי-נפש שמרוויחים יותר כסף מאיתנו?

התשובה בנאלית להחריד, ובכל זאת צריך ולחזור ולשנות אותה: המאבק של האקדמאים על תנאי התעסוקה שלהם הוא חלק ממאבק גדול יותר לשמירה על מרווח הנשימה של פקולטות שלמות, שיקרסו ברגע שהאקדמיה תעבור הפרטה. המקצועות הסקסיים, כמו מנהל-עסקים וביו-טכנולוגיה, יזכו לתמיכה מגופים פרטיים, וייהפכו דה-פקטו למחלקות המחקר שלהם; אבל אף תאגיד לא יעניק מלגות לאריכאולוגים או למומחים לציפורי הגליל. תחומים שלמים של ידע ידעכו בישראל, ובריחת המוחות, הנמצאת כעת בעיצומה, תהפוך לשיטפון.

הרבה חטאים חוטאים האקדמאים – הם לא ברורים, לא עוברים מסך, מתנשאים ופרובוקטיביים. אבל האקדמיה חשובה כקהילה, כמיכל-מחשבה ענק שמטרתו להסעיר ולהטריד את הקומון-סנס. אקדמיה טובה היא אקדמיה שמכלכלת את התרבות, שמזניקה את הדם בעורקיה. אקדמיה חלשה יותר פירושה תרבות חלשה יותר. בערות איננה זקוקה לשריפת ספרים – היא רק צריכה לקבור אותם בספריות ללא תקציב. אנחנו זקוקים לאקדמיה, משום שללא התשתית המוסדית וההגותית שלה, התרבות הישראלית תישלט על ידי טוקבקיסטים ודוגמגישות, ואז נגלה שהדבר היחיד שגרוע יותר מרפובליקת בננות הוא רפובליכת בננוט.