לונדון. רחובות נטושים, אין סימני חיים. האפרוריות שוקעת עמוק יותר, כשאין תנועה של אנשים מסביב. הגשם מזרזף בלי הפסקה. חלונות שבורים, מכוניות מוטלות על הכביש בחוסר סדר, הדלתות של חלקן חורקות ברוח, מתנדנדות על צירן, כי בלאו הכי אין מי שייכנס לתוכן ויתניע אותן. פוסטרים מתקלפים של רייבים, השוליים שלהם אכולים משנים של רוח, גשם וקרני שמש אקראיות. הסמיילי על הפוסטר, זה שקישט מודעה לרייב המוני באיזה מחסן נטוש כבר דהה לחלוטין. ברוכים הבאים לעולם של בוריאל.
בוריאל מסתורי כמעט כמו החיוך של חתול הצ'שייר. נכון, יש לו עמוד במייספייס, אבל לא תמצאו שם תמונות שלו או איזשהו רמז אחר לזהותו האמיתית. בעידן שבו כל מפיק-בעיני-עצמו כבר עשה לעצמו בוק עם המצלמה של הסלולרי - כשכל אחד מנסה להבליט את עצמו, להרים את החזה שלו מילימטר אחד יותר גבוה מהשכן, למתג את עצמו, לקדם את עצמו, לדחוף את עצמו, לאסוף חברים במייספייס, לשלוח הזמנות בפייסבוק - בוריאל הוא אנומליה. הוא ממעט מאוד בראיונות, מסתיר את זהותו האמיתית בקנאות, מסרב להאכיל את המדיה בתמונות ובדימויים, ומוציא את המוזיקה שלו רק דרך לייבל אחד קטן באנגליה.
כל אותם מפיקים אחרים, להקות אחרות, כולם עסוקים כל כך במיתוג עד ששכחו את העניין הפעוט הזה, של לנסות ולומר משהו ח ד ש עם המוזיקה שלהם, משהו שיאמר לנו משהו על החיים שלנו היום בלי שיישמע כאילו שמענו אותו 300 אלף פעם בעבר; שלא יהיה העתק זירוקס של הקלאסיקות שהאחים הגדולים שלנו שמעו, צילום דהוי שעובר טיפול בפוטו שופ, שרק מנסה להסתיר את העדר המחשבה והמקוריות, שמאחוריו. תפתחו רדיו, תפתחו טלוויזיה, תפתחו מחשב עולם המוזיקה הוא כמו סעודה חגיגית של עדר צבועים שתולשים חתיכות מעוכלות של בשר מהפגרים של הצבועים שאכלו קודם לכן את מה שהיה פעם עולם מלא באפשרויות ורעיונות חדשים. היתה פעם להקה שקראה לעצמה "הפופ יאכל את עצמו", אבל הסעודה הזו היא העלאת גירה שטעם הלוואי שלה הוא כל מה שנשאר ממנה.
בוריאל לא עוסק במיתוג עצמי (כן, אפשר לטעון שגם מסתורין הוא סוג של תדמית). אבל כדי שנסתקרן לגבי הזהות הלא ידועה של מפיק מוזיקה אחד מני אלפים, כדאי שהוא יעשה משהו שיגרה את עור התוף שלנו, זה שמופגז כל הזמן במוזיקה שמוציאה שם רע למושג "מיחזור".
מין בבית העלמין
בוריאל צמח מתוך הסצינה שנקראת " דאבסטפ", ותחת הסיווג הזה גם תמצאו את שני האלבומים שלו. מאידך, גם ג'ימי הנדריקס וסינרגיה נחים ביחד תחת הסיווג "רוק", אז בואו נעזוב שניה את ההגדרות. בוריאל, כמו בסרטים "28 יום" או "הילדים של מחר", הוא ההתגלמות של דיסטופיה לונדונית. יש מעט מאוד אלבומים שהאזנה להם ממקמת אותך באופן כל כך מובהק בזמן ובמקום מסוימים, וברור לחלוטין שהלונדון של בוריאל היא לא העיר הנחגגת של מדורי הכלכלה, הספורט או התרבות. זה לא אלבום של מסיבות ולא אלבום שמזמין אותך לטריפ קניות שמח בשורדיץ'. פעם היה שמח בעיר הזו, ומה שנשאר מזה הן רוחות רפאים: קולות מסומפלים שנתלשו מהמנוני רייבים עתיקים, ומרחפים כאן כמו צל של עצמם. פעם הם היו להיטים, כשמפיקי האוס גילו את כוחו של הסאמפלר, לקחו זמרות נשמה והפכו אותן לדיוות עם קולות הליום שחוזרות על אותם משפטים מעל ביטים, וביחד עם קהל מתודלק היו האקסטזה עצמה. בוריאל לוקח את המשפטים האלה, ואצלו הם הופכים להד קלוש ועמום למסיבות של פעם. הוא מזקק מהם את התוכן הרגשי, ובאמצעות פלייבק שכל כולו מלנכוליה אורבנית, הוא יוצר הזרה גדולה עוד יותר בין ההקשר המקורי לבין התוצאה הסופית.
כמו בדאב, בצורתו המזוקקת, בוריאל משאיר הרבה אוויר בטרקים שלו, חומר אפור שלא באמת נמצא שם בהקלטה. התופים אטומים, כמו רעש של בית דפוס שפועל מאחורי הקיר כל הלילה; הבאסים לא משתלטים באגרסיביות על השירים אלא רק מרעידים את הסרעפת כמו רכבת תחתית שחולפת מתחת לרחוב; רעשים יומיומיים מנותקים מהקשרם מוסיפים עוד שכבה של משמעות ובלבול למוזיקה. הכל נשמע מקרי כשם שהוא נשמע כמו תוצאה של עבודה ארוכה, דקדקנית ומאומצת.
אם כל זה גורם לכם לחשוב שמדובר באלבום של מוזיקה ניסיונית שדורשת הרבה סבלנות, תקשיבו לו פעם אחת ותשאבו מיד אל הכישוף שלו. נוסטלגיה עצובה ומרופטת הופכת את Untrue לאחד האלבומים הכי מרגשים ששמעתי המון זמן. חזון מוזיקלי חד פעמי הופך אותו למשהו שלא שמעתי שום דבר כמוהו קודם. שתי הסיבות האלה לבד הופכות אותו למשהו שאתם חייבים לבדוק, אם העתיד של המוזיקה חשוב לכם לפחות כמו העבר שלה.
בוריאל, "Untrue"
(Hyperdub)