שלום אש

ביום שישי האחרון, כטוב לבי בלביבות של אמא, יצאתי לפאב הביתי שלי זה ארבע שנים להערות לקרבי משקאות אלכוהוליים, יען כי יין ישמח לבב אנוש. עם כניסתי למקום קידם את פניי א', בעל הבית, חבר קרוב וותיק, וציין כי בשל החוק הדרקוני החדש אסור לעשן - על הבר, או בארבעת השולחנות שבפנים - ועלינו להצטופף בסוכת המעשנים שבחוץ.

א' מכיר אותי מאז שהיה לי חלב על השפתיים (כשזה עוד באמת היה חלב). בגיל 15 הוא כבר מכר לי משקאות משכרים בבית המרזח שלו, על אף החוק המחייב והאזהרה התלויה במקום. אז זה לא הפריע לו במיוחד – ופתע פתאום הוא משלח אותי החוצה, אל הקור המצמית של ירושלים בנובמבר, לשבת מצונפת ורועדת מקור כדי לפנק עצמי בסיגריה. זה כאב לי. מבפנים. בלב.

לעניות דעתי, אלכוהול הוא סם חוקי שמזיק הרבה יותר מניקוטין, וודאי יותר מניקוטין יד שנייה. מדוע אז מותר היה לשדל קטינות לשתיית אלכוהול (וכן, התכוונתי בדיוק לאסוציאציה שעולה לכם עכשיו) והיום מתייחסים אליי כמצורעת?

(ענת קם)

"אני בעד!" הצהרתי.

גם ככה אני מנסה להיגמל מההרגל המגונה הזה כבר הרבה זמן. אולי החוק יצליח איפה שהכוח הנפשי והפיזי נכשל: אז אולי עכשיו אקח קצת אחריות על חיי ועל חיי הסובבים אותי ואחדל למלא את ריאותיי ואת אפיי חבריי בעשן. אנסה להבריח את הסרטן. והחוק הזה אמור להקל עלי, לא?

השאלה היא, הרי, המחיר שצריך לשלם – לא בעוד 10 או 20 שנה (כי ממילא כולנו נמות, מזקנה או מסרטן) – אלא המחיר שאצטרך לשלם לפקח כשיתפוס אותי מעשנת חס ושלום בבר השכונתי או במסעדה אהובה, שחלק מקסמה הוא הצפיפות המהולה בעשן סיגריות, סיגרים ועוד כל מיני חומרים מגולגלים. כשיוציא מר פקחוס את הפנקס ויעקל לי את המשכורת החודשית בהינף העט – את זה, חברים וחברות – לא אוכל להרשות לעצמי. זה שווה המון בגדים...

חישוב מהיר הבהיר לי שאין לי את הממון הדרוש על-מנת לממן את תחביב העישון שלי במקומות ציבוריים. יחד עם המחשבה המנקרת בי להפחית את כמות העישונים הגעתי למסקנה שהחוק המדובר סידר לי ת'חיים. הללויה.

אבל פתאום התגנבה לה מחשבה חדשה וסוררת: מחר, כשאהיה בהופעת רגאיי בבארבי, שמחייבת כוס בירה ביד אחת וסיגריה ביד שניה על מנת לחוות חוויה מלאה וחיבור הולם לתנועת הראסטאפארי, מה יהיה אז? איך אתפקד?

נכנסתי לכוננות קריז. ובקריז הכסף כבר לא כ"כ משנה. פאק-איט. "אני נגד!".

(דפנה אלוני)