הבנים על הבנות

שני חברים מאוניברסיטה קליפורנית, שחור והיספני, שוקדים על פרויקט לשינוי חברתי, ששיאו ההכרחי מבחינתם הוא התנדבות לצבא האמריקאי במלחמתו בציר הרשע. עלילת הסרט מתרחשת בשלושה מקומות ועל ציר זמן אחד: שני הסטודנטים, אריאן (שנקרא ככל הנראה על שמו של ההיסטוריון היווני שתיעד את כיבושי אלכסנדר) וארנסט (אין צורך להסביר) נמצאים בעיראק או אירן או אפגניסטן, נלחמים על חייהם בראשו של הר אפל ונורא, לאחר שאחד מהם נפצע והשני חש לעזרתו; בה בשעה, במולדתם, הפרופסור שלימד את השניים (רוברט רדפורד) מנסה לשדל תלמיד לבן לחזור ולהגשים את פוטנציאל המנהיג שגלום בו, במקום לזרוק זין. בינתיים, בוושינגטון הבירה, מודיע סנטור רפובליקני צעיר ומבטיח (טום קרוז) לעיתונאית טלוויזיה ותיקה (מריל סטריפ) על טקטיקת לחימה חדשה המאירה באור עכור את מצבם של שני החיילים הנצורים.

הבעיה בלבקר את "כאריות לכבשים" היא שהוא אינו בדיוק סרט קולנוע, ממש כמו ש"ישראל מחכה לרבין" לא היה בדיוק שיר. "כאריות לכבשים" היה עובד נהדר כבסיס לדיון חברתי בכיתה י', או כסרט גיוס להעלאת אחוזי ההצבעה בקרב צעירים, או בשיעור היכרות בבי"ס לממשל של המרכז הבינתחומי בהרצליה. שאף אחד לא יבלבל אתכם עם ההגדרה "מותחן פוליטי". מותחן אין פה משום שכל הדמויות הן ייצוגיות בלבד, מסמלות תפקידים חברתיים. פוליטיקה לעומת זאת יש ויש. הסרט כל כך מחובר לכאן ולעכשיו – בטח ובטח כשמדובר בצופה ישראלי אכול ניוז - שלפעמים קשה לזכור אם בכלל עזבת את יונית והאולפן החדש ולמה.

"כאריות לכבשים", על אף התעסקותו בפוליטיקה והיותו מותח, הוא אכן אינו מותחן-פוליטי קלאסי; הסרט מצולם, משוחק, ובעיקר מסופר בצורה מאוד קולנועית (זיג-זג בין שלושה סיפורים שונים), אבל החוויה השלמה מזכירה יותר דיון פוליטי היפותטי - יש דמויות עם שם פרטי ומשפחתי, אך למרות מורכבותן הן מצטיירות ככלליות מאוד, משליות משהו. אנחנו לא מתחברים אליהן ברמה האישית ונראה שהדעות שהן מציגות מגובשות מדי לבני אדם אמיתיים בעולם המבולבל - יש בהן סתירה פנימית והרבה תעמולה ותעמולת נגד. אפשר לקרוא ל"כאריות לכבשים" מעשייה פוליטית.

ההפקה זולה להחריד, קאמרית ומצומצמת. או כי שלושת כוכבי העל שדדו את הקופה, או כי היה צריך לטקטק פה סרט חת-שתיים כדי להעביר את תחושת הזמן-אמת החריפה שעולה ממנו, או כי במחזה מגויס אין צורך בפוילע-שטיקים (אלו שייכים למחנה השני, הריפנשטאלי). רדפורד, קרוז וסטריפ, לעומת זאת וכהרגלם, שווים כל דולר. בעיקר סטריפ, שמצליחה, באמנות הניואנס, הגירוד והמלמול הציני מתחת לשפם לשבור כמעט כל רגע צפוי במריונטת התקשורת שנבחרה לגלם: שמאלנית שעם השנים ויתרה על האידיאלים לטובת אתוס הדיווח, ועכשיו מבינה שהיא שבויה במציאות האדישה שרקמה יחד עם אחיה מהנטוורק.

רוברט רדפורד, שבחייו הפרטיים פעיל חברתית לפחות כמו שהוא דורש מהדמויות שלו, אמפטי וחתיך בצורה יוצאת מגדר הרגיל, וההתבוננות בבלורית הזהובה שלו שווה לפחות עשר דקות מזמנכם. המשחק של קרוז מתוזמר בכזו קפידה – כולל הרגע המדויק במונולוג להסרת הז'קט, להתבוננות מהחלון וכו' – עד שלפרקים נדמה שהוא משחק שחקן שמשחק את התפקיד שהוא אמור לגלם. פחות מב"מגנוליה" מצליחה טקטיקת משחק-היתר שלו (תוצאה של אימון סיינטולוגי?) להידבק לדמות עצמה. אולי בגלל שגם הסנטור הצעיר אותו הוא משחק אינו באמת דמות, אלא "כח" כלשהו במשחק הפוליטי שמציג הסרט.

בגדול זה כל מה שנקבל: ויכוח אחד בין נציג הימין הפעיל והכוחני, ובין נציגת השמאל המבקר אך המוגבל (התקשורת באמריקה ממש לא סמולנית!!). נציג הימין טוען שבסך הכל העם אוהב אותו כל עוד הוא מנצח (ומשום כך, חייבים לנצח). היא, תפקידה להזכיר לסנטור העשיר והשאפתן בחדר הממוזג שלו, שהמלחמה של ארה"ב בטרור גבתה כבר את חייהם של 3,500 אמריקאים, עברה באורכה את מלחמת העולם השניה (חמש שנים מול שש) ושניצחון רפובליקני הוא בלתי אפשרי. ויכוח נוסף ניטש בין האמריקאי השמאלני החדש, המפוכח, הציני, שמזמן איבד תקווה במדינתו-עולמו, ובין הפטריוט השמאלני המזדקן - זה שזוכר את המעורבות של הנוער בתקופת ויאטנם, ומאמין שהימין האמריקאי בונה אסטרטגיות סביב האדישות של הנוער. וכקונטרה (או בשביל שיהיה אקשן) יש לנו גם שני חיילים מסכנים, בני מיעוטים מהגטו, שבמעשיהם יאמתו ויפריכו חלק גדול מן האידיאולוגיות השונות של שלל הדמויות המשוחחות.

בשלב כלשהו נקרא הסנטור-קרוז לשיחה, והוא יוצא מחדרו. יחד עם העיתונאית אנחנו עוברים על פני התמונות שעל הקיר, בהן הוא מצולם עם קונדוליסה רייס, ג'ורג' בוש ושאר חורצי הגורלות. כמובן שמדובר בהדפסי פוטושופ שהדביקו את טום קרוז עם גדולי-עולם. אבל לפתע, בהתבוננות בתמונות, טום קרוז חוזר להיות טום קרוז - סמל אמריקאי בפני עצמו. אולי הוא באמת מצולם עם קונדוליסה? למה לא בעצם? מה, טום קרוז לא מספיק חשוב או משפיע, כמעט כמו סנטור ואולי יותר?

שום שחקנים אחרים לא יכלו לגלם את דמויות המפתח האלו בחברה האמריקאית, ממש כשם שעל שולחן המטה בעיראק בראשית הסרט חייב היה להיות בקבוק קולה; ממש כשם שהסטודנט חייב להביא למרצה שלו הפוך של סטארבאקס בראשית פגישתם. לא משנה בכלל אם קוקה-קולה וסטארבאקס הם נותני חסות לסרט (כשם שלא משנה אם שלושת כוכבי הענק בכלל עושים את עבודת הפרופגנדה החינוכית שלהם בהתנדבות) – הסמלים האמריקאים חייבים לנכוח משום שהם חלק מההצגה. אותה הצגה שבסיומה רק הסטודנט הלבן הוא זה שיכול להמשיך את דרכם של השחור וההיספאני שהתעקשו, כרבים מאחיהם, להפוך לבשר תותחים.

אם לשפוט לפי "עמק האלה", העשן של 9/11 מתחיל להתפזר מעל האולפנים של הוליווד והתכנים נעשים יותר ויותר מאשימים כלפי פנים. למרות זאת, נראה שיש עוד כברת דרך עד שיגיע "צייד הצבאים" של הדור שלנו. "עמק האלה", גם אם לא היה סרט מושלם, היה סרט על אנשים. "כאריות לכבשים", להבדיל, הוא סרט על רעיונות. לא שזה בהכרח דבר רע – "גברים בחלל" מוכיח שלא צריך דמויות מורכבות בכדי להעביר רעיון פוליטי/חברתי, אבל פה יש אפילו פחות אנושיות. הכל מאוד כללי ומאוד בגדול, הדמויות חיות אך ורק כפונקציה שלהן בתוך הסרט, ואין להן שום חיים אישיים. ואולי בכלל לכך התכוון המשורר - אולי כאשר שיחה מוגשת לך בתור נאום, אתה מתעניין פחות ולומד יותר. אם נצא מנקודת הנחה שאת "כאריות לכבשים" ביים במאי דמוקרט, מדובר בסרט שמנסה לזהות את ההגיון של כל הצדדים (רדפורד - בדומה לגדעון לוי - מאשים בראש ובראשונה את עצמו). מועלות שם שאלות מעניינות שלאף אחד מן הצדדים אין תשובה ברורה עליהן, והדיאלוגים הם מאוד אינפורמטיביים. יש מה ללמוד ממנו, אבל המחסור הגדול בדמויות אנושיות, גם אם היה מכוון וגם אם בצפייה שניה ייפול לי האסימון, השאיר אותי בסופו של דבר רק עם שאלות כלליות. ומעניינות ככל שאותן שאלות יהיו, הן לא מזכירות לי את השעה וחצי האחרונות שראיתי.

יחד עם "עמק האלה" המבאס והמעפן (ויחד עם הסדרה "אחים ואחיות", עם סאלי פילד וקליסטה פלוקהארט) משתייך לכאורה "כאריות לכבשים" לז'אנר סרטי "מלחמה זה פויה". למעשה מדובר בחוליה נוספת בגל סרטי ה"מטעם" שהוליווד יורה לעברנו. על הצופה העירני לנחש מטעם איזו מפלגה או ארגון מגיע הדמוי-סרט הפעם. בשעה ש"עמק האלה" נמצא מהצד הימני יחסית, זה שכביכול מוקיע את מלחמת עיראק אבל על הדרך רומז שפעם היו מלחמות יותר טובות וחיילים יותר הגונים, "אריות.." עלול להיחשד כתשדיר דמוקרטי מובהק. שני הסרטים, ללא ספק, פטריוטים ללא מצמוץ ומגויסים לרעיון באופן שמקשה עליהם להיות סרט או להיכלל בכלל תחת הגדרה של אמנות כלשהי. העובדה שאין מקום לאמנות כרגע בתרבות האמריקאית היא חלק ברור מהמסר של "כאריות לכבשים": חבר'ה, אין זמן לקשקושים, חיבוטים פילוסופים, או אפילו סתם סיפור טוב - יאללה לקונגרס להפוך שולחנות.

האינדיבידואל צריך להמתין עכשיו, עד שאמריקה תמצא את עצמה שוב. כמו ששואל המרצה-רדפורד את תלמידו, ולמעשה את הצופים: "האם באמת תוכל ליהנות ממרצדס-בנץ כשהעולם במצב כזה?" כנראה שלא. אבל אמנות טובה וסרטים טובים, כאלו שבאמת מרוממים לך את הנפש ופותחים לך את המוח דווקא היו יכולים לעזור.